לפעמים נדמה לנו שאם נהיה רגישים יותר כהורים – נאבד משהו בדרך. שנרכך יותר מדי, שנוותר, שלא נצליח להחזיק גבולות.

מאת: עמיר ברדה-בוסידן לפעמים נדמה ששייכות חברתית היא סוג של קסם – או שנולדת עם המפתח ביד, או שנגזר עליך

רגישות היא אחת התכונות המורכבות ביותר בנפש האדם. מצד אחד, היא מקור עמוק לאמפתיה, יצירתיות וחיבור אנושי. מצד שני, כאשר

יש תקופות שבהן הרגישות מתחדדת.המציאות סביבנו אינה מאפשרת להישאר אדישים:החדשות, הקולות, חוסר הוודאות.כולנו מרגישים יותר. בתקופה הזו מצאתי את עצמי

2004‭ – ‬2023 יש סיפורים שלא עוזבים.לא בגלל מה שקרה בהם בסוף, אלא בגלל הדרך שבה אדם בחר לחיות אותם.

מפגש בין אנשים, רעיונות וחוויות מגלה שוב ושוב כיצד התעוררות פנימית יכולה להפוך ליוזמה ולאמירה שיש בה השפעה. לא פעם

יוזמה היא אחד הכוחות המרכזיים המניעים את האדם קדימה – היכולת לראות אפשרות, לדמיין מציאות אחרת, ולפעול כדי לממש אותה.

מאת: עמיר ברדה-בוסידן האביב כבר כאן, ובחוץ הכל מתחיל לפרוח ולנוע. אבל עבור רבים מאיתנו, המעבר מתחושת בדידות למעורבות חברתית

הורה יכול לומר את המילים הנכונות ביותר – ובכל זאת לא לשדר אמירה. ומנגד, משפט קצר ופשוט יכול להיות ברור

1981-2024   ולפעמים דווקא דרך הסיפור שלהם אנחנו נזכרים עד כמה החיבור הזה אפשרי. בפינת “האור שנשאר” בגיליון 151 של מגזין

מאת: עמיר ברדה-בוסידן הספר הזה לא נולד על שולחן הכתיבה, אלא בתוך סערת רגשות שנמשכה עשור. הוא נכתב בין חיוך

“אני רק רוצה לעזור, אבל כל מה שאני אומרת נשמע להם כמו ביקורת” אמרה לי אמא לילדים בוגרים. המשפט הזה