אנחנו פוגשים אנשים בכל יום.
את הילדים בבוקר, את בן או בת הזוג בסוף היום, חברים, קולגות, שכנים ואנשים שפוגשים אותנו לרגע.
אבל לא כל מפגש יוצר קשר.
יש מפגשים שבהם מחליפים מידע, ויש מפגשים שבהם מחליפים מבטים. יש מפגשים שמסתיימים ברגע שהדלת נסגרת, ויש כאלה שנשארים בלב שנים ארוכות.
מה ההבדל ביניהם?
נוכחות.כשאנחנו באמת נמצאים עם האדם שמולנו: מקשיבים, מתעניינים, לא ממהרים לענות ולא עסוקים רק במה שנאמר אחר כך. משהו עמוק מתרחש. האדם שמולנו מרגיש שהוא נראה.
יש רגעים שבהם אנחנו בטוחים שנפגשנו, אבל בעצם רק עברנו זה ליד זה. אנחנו שואלים "מה שלומך?" תוך כדי מבט במסך, שומעים את התשובה אבל כבר חושבים על המשימה הבאה. יושבים סביב אותו שולחן, אבל כל אחד נמצא בעולם אחר.
ולעומת זאת, יש רגעים קצרים של כמה דקות בלבד, שבהם אדם אחד מרגיש שמישהו באמת היה איתו. לא שפט, לא מיהר לתקן, לא חיפש פתרון – פשוט היה שם.
בעיניי, שם מתחיל קשר.
לא בכמות הזמן שאנחנו מבלים יחד, אלא באיכות המפגש שאנחנו יוצרים.
זו אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו, לבני הזוג שלנו ולכל אדם שאנחנו אוהבים. ילדים אולי לא יזכרו כל עצה שנתנו להם, אבל הם תמיד יזכרו איך הרגישו כשהיו לידנו.
גם בזוגיות זה נכון. לפעמים אין צורך במילים גדולות או בפתרונות. די ביד שמונחת בשקט, במבט שמקשיב, או בשאלה פשוטה: "איך באמת עובר עליך היום?"
אני מאמינה שהקשר אינו נבנה בעצמו. הוא נבנה מבחירות קטנות שחוזרות על עצמן יום אחר יום.
לבחור לעצור.
לבחור להקשיב.
לבחור להתעניין.
לבחור לראות את האדם שמולנו, ולא רק את התפקיד שהוא ממלא בחיינו.
כי ילד הוא לא רק ילד.
בן זוג הוא לא רק בן זוג.
הורה הוא לא רק הורה.
כל אחד מהם הוא עולם שלם, שמחכה שמישהו יפגוש אותו באמת.
בסופו של דבר, איכות החיים שלנו נקבעת פחות לפי מספר האנשים שפגשנו, ויותר לפי מספר האנשים שהרגישו שפגשנו אותם באמת.
אולי זו הבחירה היומיומית החשובה ביותר שנוכל לעשות –
"כי קשרים לא נולדים מעצם העובדה שאנחנו נפגשים. הם נולדים מהרגע שבו מישהו מרגיש שהוא באמת פגש אותנו , ואנחנו באמת פגשנו אותו."
