מאת: עמיר ברדה-בוסידן
בתחילת שנת לימודים נכנס תלמיד חדש לכיתה. כולם יודעים לומר את הדבר הנכון: חשוב לקבל אותו, לעזור לו להשתלב ולוודא שלא יישאר לבד. הכוונה טובה, אמיתית ואפילו משותפת. ובכל זאת, בהפסקה הראשונה הוא יושב לבדו.
הפער הזה אינו נובע בהכרח מאדישות. לפעמים כל אחד מניח שמישהו אחר ייגש. לפעמים רוצים לעזור, אבל לא יודעים כיצד. ולעיתים אנחנו מסתפקים בכך שהלב נמצא במקום הנכון, בלי לבדוק אם הכוונה שלנו הגיעה גם אל האדם שעבורו היא נועדה.
כוונה מסמנת כיוון, אבל היא עדיין אינה פעולה. אפשר להתכוון להתקשר לחבר שעובר תקופה קשה, להזמין אדם חדש להצטרף, לסייע לצעיר למצוא עבודה או לתת מקום למישהו שמתקשה להיכנס לשיחה. כל עוד לא נבחרה פעולה שאפשר לבצע, הכוונה נשארת בעיקר בתוכנו.
כאן נכנסת הערבות.
ערבות אינה אומרת לשאת אדם אחר על הגב, להחליט עבורו או לבצע במקומו את מה שהוא מסוגל לעשות בעצמו. היא גם אינה פוטרת אותו מאחריות לחייו. משמעותה היא להכיר בכך שהיכולת של אדם להתקדם אינה תלויה רק בכוחותיו, אלא גם בתנאים, בקשרים ובהזדמנויות שהסביבה מוכנה לפתוח עבורו.
יש הבדל בין לומר לתלמיד החדש שהוא מוזמן להצטרף לבין לפנות אליו ברגע הנכון ולהציע לו מקום ליד השולחן. יש הבדל בין לעודד אדם לחפש עבודה לבין לעזור לו לפרק את המטרה לשיחת טלפון, להכנת קורות חיים ולפנייה ראשונה. יש הבדל בין לקוות שחבר ירגיש טוב יותר לבין לשאול אותו מה יכול לעזור לו לעבור את היום הקרוב.
דווקא הפעולות האלה יוצרות אופק.
אופק אינו הבטחה שהכול יסתדר. הוא האפשרות לראות שיש המשך, גם כאשר הדרך עדיין אינה ברורה. לפעמים הוא נוצר מתוך מטרה גדולה, אבל פעמים רבות הוא מתחיל בפעולה קטנה ומדויקת שמוכיחה כי המציאות אינה סגורה כפי שנדמה.
אנחנו נוטים לחשוב שאופק נמצא רחוק מאיתנו, בנקודה שאליה נגיע בעתיד. אבל אופק חברתי נבנה גם בהווה, בתוך האופן שבו אנחנו רואים זה את זה, משאירים מקום לבחירה ומסכימים לקחת אחריות על החלק שלנו בקשר.
כוונה טובה פותחת אפשרות. ערבות מעניקה לה גוף. וכאשר שתיהן הופכות לפעולה, אדם יכול להרים את הראש ולראות מחדש את האופק.
