1998 – 2023
לדעת מה אתה שווה, בלי להרגיש שאתה שווה יותר
כשקראתי על שאולי גרינגליק ז"ל, דווקא הניגודים שבו משכו את תשומת ליבי.
הוא ידע מה הוא שווה והאמין בעצמו, אבל נשאר עניו. הוא שאף להצטיין, אבל לא שכח את האנשים שלצידו. הוא היה מפקד, אבל דיבר עם חייליו בגובה העיניים. הוא חלם לעמוד על במה כזמר, אבל כשהחיים הציבו בפניו מציאות אחרת, ידע גם להניח את החלום בצד.
יש משהו בשילוב הזה שאני מאוד מתחברת אליו.
אנחנו חיים בעולם שמעודד אותנו להתבלט, להצליח, להתקדם ולהראות מה אנחנו יודעים לעשות. ואין בכך שום דבר רע. גם אני מאמינה שחשוב להכיר ביכולות שלנו ולא לפחד לתת להן מקום.
אבל שאולי מזכיר לי שהשאלה היא לא רק לאן הצלחנו להגיע, אלא גם איך התנהגנו לאנשים שפגשנו בדרך.
אולי משום כך נגע בי במיוחד הסיפור על החייל הדרוזי שלו שלקה בשיתוק. שאולי המשיך לבקר אותו, ניגן ושר עבורו ואף למד שיר בערבית כדי לשמח אותו ואת משפחתו.
הוא לא היה חייב לעשות זאת.
הוא פשוט בחר לעשות זאת.
וזה מתחבר בעיניי גם למה שאני מנסה ליצור כבר שנים במגזין מדור לדור. לתת במה לאנשים ולידע שלהם, אבל לזכור שמאחורי כל מקצוע, הישג או תואר נמצא אדם. אפשר להיות שונים, להגיע מעולמות אחרים, לחשוב אחרת, ועדיין למצוא את המקום שבו אנחנו נפגשים.
שאולי חלם להיות זמר. הוא כבר עשה צעדים ממשיים בדרך לשם והשתתף ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". לאחר 7 באוקטובר, אף שלא היה משויך ליחידת מילואים, חיפש היכן יוכל לתרום והצטרף ללחימה. כשהבין שעליו לבחור, החליט שהחלום המוזיקלי יחכה.
ב־26 בדצמבר 2023 נפל בקרב בצפון רצועת עזה לצד חברו שי שמריז ז"ל.
שאולי לא זכה להגשים את כל חלומותיו.
אבל אולי דווקא משום כך אני בוחרת לזכור לא רק את מה שלא הספיק לעשות, אלא את הדרך שבה בחר לחיות.
להאמין בעצמך בלי להתנשא.
לשאוף גבוה בלי לשכוח להביט לצדדים.
ולהשתמש במה שיש בך כדי לתת משהו גם לאחרים.
זה האור שאני בוחרת לקחת מסיפורו של שאולי.
יהי זכרו ברוך
