1954 – 2023
שני אנשים, דרך אחת ואהבה שנשארה גם אחריהם.
יש סיפורי חיים שמזכירים לנו שהדברים הגדולים באמת נבנים דווקא מהמון רגעים קטנים שחוזרים על עצמם לאורך השנים.
כזה הוא סיפורם של מתי ועמיר וייס ז"ל מקיבוץ בארי.
מתי הייתה אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה :
מורה, מחנכת, מנהלת ויועצת למנהלים.
היא פיתחה תכנים פדגוגיים, ליוותה מנהלי בתי ספר והובילה קהילות למידה. אישה כריזמטית, אנרגטית ופעלתנית, שהייתה מודל והשראה לאנשים שפגשה לאורך דרכה.
עמיר היה שונה ממנה, שקט ומופנם יותר.
ואולי דווקא השוני הזה היה חלק מסוד הקשר ביניהם.
הם השלימו זה את זו, אהבו מאוד ועשו כמעט הכול יחד. הם אהבו את שירי הארץ הזאת, את הטבע, את הנופים ואת מרחבי הנגב. לאחר שיצאו לגמלאות טיילו יחד ברחבי העולם, רצו לראות, להכיר ולהתנסות. ילדיהם מספרים שאלו היו מהשנים הטובות בחייהם.
אבל נדמה שמפעל חייהם הגדול ביותר לא היה קשור למקום שאליו נסעו או לעיסוק שבו בחרו.
הוא היה המשפחה.
ארבעה ילדים ועשרה נכדים, שביתם של מתי ועמיר היה עבורם בית שני. הם העניקו להם זמן, תשומת לב ואהבה, ובנו משפחה מלוכדת וחזקה עד כדי כך שילדיהם בחרו לחזור ולגור בבארי.
ויש זיכרון משפחתי אחד שנגע בי במיוחד :"הפיקניק בכלניות".
בכל חודש פברואר, החודש שבו נולדו שניהם, הייתה המשפחה יוצאת יחד אל שדות הכלניות של הדרום וחוגגת בפיקניק משפחתי.
כשקראתי על המסורת הזאת חשבתי כמה פעמים אנחנו מחפשים
את הרגעים הגדולים והמיוחדים של החיים, בעוד שלפעמים דווקא הדברים שאנחנו עושים שוב ושוב:
ארוחה משפחתית, טיול קבוע, שיר שאוהבים יחד, מפגש עם הילדים והנכדים, הם שהופכים עם השנים לזיכרונות היקרים ביותר שלנו.
אולי זה גם אחד הדברים שאני לומדת שוב ושוב דרך "האור שנשאר".
מאחורי השמות שאנחנו מכירים נמצאים חיים שלמים. אהבות, חלומות, משפחות, הרגלים קטנים ורגעים שאיש מלבד הקרובים להם אולי לא היה מכיר.
ולכן חשוב לי כל כך לספר אותם.
ב־7 באוקטובר היו מתי ועמיר בביתם בבארי. גם בשעותיהם האחרונות הם היו יחד, ומילותיהם האחרונות לילדיהם ולנכדיהם היו מילים של אהבה.
ילדיהם אמרו עליהם: "הם הלכו ביחד".
קשה לקרוא את המילים האלה, אבל בתוך הכאב העצום נמצא גם סיפור של שני אנשים שבחרו זה בזו פעם אחר פעם לאורך חיים שלמים.
מתי ועמיר השאירו אחריהם משפחה, ערכים, זיכרונות ואהבה גדולה.
ואולי האור שהם משאירים לנו הוא גם תזכורת:
לא לחכות לאירועים הגדולים כדי לחגוג את החיים.
לצאת לפיקניק.
לשיר יחד.
לשבת עם המשפחה.
לטייל.
לאהוב.
וליצור את המסורות הקטנות שיום אחד יהפכו לסיפור שלנו.
כי בסופו של דבר, האור שנשאר מאדם נמצא גם ברגעים שהוא יצר עבור האנשים שאהב.
מתי ועמיר, עמיר ומתי
בחייהם ובמותם לא נפרדו.
יהי זכרם ברוך.
