שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שהותיר בכולנו חותם.השביעי באוקטובר הפך למראה כזו שמאלצת אותנו להביט פנימה.להתבונן בכאב, אבל גם באור.להתבונן

החודש אני מציינת שתי אבני דרך משמעותיות: 42 שנות נישואין עם יהודה בן זוגי, ויובל שנים בארץ מאז שעליתי לישראל.

הורים הם האדמה, הילדים הם הזרעים – הבחירה שלנו היא איזה שדה נרצה לראות בעתיד. כבר ארבעים וארבע שנים שאנחנו

יש רגעים שבהם נדמה לנו שהכול מתחיל מחדש – שנה חדשה, תקופה אחרת, קשר שנפתח. אבל כל התחלה אמיתית אינה

לפעמים אני עוצרת לרגע, מתבוננת בגיליון החדש של מדור לדור, ומרגישה את אותה התרגשות שמלווה אותי כבר למעלה מי"ג שנים.

שנה חדשה היא תמיד זמן לחשבון נפש, לסיכום השנה החולפת ולהתבוננות קדימה. אבל השנה, אני רוצה להקדיש את המחשבה דווקא

הורות היא תפקיד שאין לו סיום. גם כשהילדים כבר בוגרים, נשואים או הורים בעצמם, אנחנו ממשיכים להיות עוגן עבורם. שני

באחת הכיתות שבהן אני עובד לאורך השנה, עמדתי מול קבוצת תלמידים שקטה למראה, אבל רועשת מבפנים. היה ברור שהם מחפשים

בחודש שבו המילים המרכזיות הן נוכחות, הובלה והשפעה, מצאתי את עצמי חוזרת לרגע שקט במיוחד, כזה שלא שוכחים. הוזמנתי להעביר

בעולם שמקדש עשייה מתמדת, הישגים מהירים ודחפים מיידיים, פעולת ה״עצירה״ נראית לעיתים כמו ניגוד גמור לרוח התקופה. אך דווקא ביכולת

עולם מודרני. טלפונים מצלצלים, התראות קופצות, יומנים מלאים, ומחשבות שרצות בלי לעצור. נדמה שאנחנו חיים במרדף אינסופי אחרי משהו לא

היי חברים והורים יקרים, בתוך המרוץ היומיומי האינסופי – העבודה, המטלות, הטיפול בילדים, הבית – קל מאוד לאבד את עצמנו.