מאת: עמיר ברדה-בוסידן
יום הגאווה האוטיסטי, המצוין מדי שנה ב 18 ביוני, מזמין אותנו לדבר על אוטיזם מזווית מעט אחרת, לא דרך עוד רשימת קשיים ולא דרך עוד ניסיון להסביר כיצד האדם האוטיסטי אמור להשתלב טוב יותר בעולם שנבנה לפי כללים שלא תמיד מתאימים לו.
אולי הגיע הזמן להפוך את השאלה ולשאול משהו פחות נוח:
מה אנחנו צריכים ללמוד כדי להשתלב טוב יותר בעולם שלו?
במשך שנים רבות השיח על אוטיזם התמקד בעיקר באדם האוטיסטי עצמו. איך הוא מתקשר, איך הוא מבין רמזים, איך הוא יוצר קשר עין, איך הוא מסתגל למסגרת, ואיך הוא מצליח להתנהל בתוך סיטואציה חברתית שמבחינת הסביבה נחשבת רגילה.
השאלות האלה חשובות, אבל הן מספרות רק חצי מהסיפור, כי תקשורת היא אף פעם לא פעולה של צד אחד אלא מרחב שנוצר בין שני אנשים. אם יש קצר בתקשורת, לא בטוח שהבעיה נמצאת רק אצל מי שמדבר אחרת. לפעמים הקושי נמצא גם אצל מי שמצפה שכל שיחה תתנהל רק לפי הכללים שהוא מכיר.
הרבה אנשים אוטיסטים משקיעים מאמץ עצום בתרגום עצמי. הם לומדים לחייך בזמן הנכון, לענות בקצב הנכון, להסתיר עומס חושי, להתאפק מול הצפה, להבין בדיחה שלא באמת הייתה ברורה להם, ולהעמיד פנים שהכל בסדר גם כשהגוף שלהם כבר מזמן אומר אחרת.
מבחוץ זה נראה כמו תפקוד.
מבפנים זה עלול להיות עייפות עמוקה.
כאן בדיוק נכנסת המשמעות של גאווה אוטיסטית. לא כדרישה למחיאות כפיים, לא כאמירה שאין קשיים, ולא כניסיון להפוך שונות לסיסמה יפה. זו בעיקר הזמנה לשנות את כיוון המאמץ.
במקום לבקש מאדם אוטיסטי להיות כל הזמן יותר דומה לנו, אפשר להתחיל לשאול איך אנחנו יוצרים מרחב שבו הוא לא חייב להסתיר כל כך הרבה כדי להרגיש שייך.
מרחב כזה לא תמיד דורש מהפכה גדולה. לפעמים הוא מתחיל בדברים פשוטים מאוד: לשאול במקום לנחש, להסביר במקום לרמוז, לא לפרש שקט כחוסר עניין, לא לפרש ישירות כחוצפה, לא להיבהל מצורך בוויסות, ולא למדוד קשר אנושי רק לפי קשר עין, שיחת חולין או חיוך חברתי בזמן הנכון.
גאווה אוטיסטית אינה אומרת שכל אדם אוטיסטי חווה את העולם באותו אופן. להפך, היא מזכירה לנו שהרצף האוטיסטי הוא רצף אנושי רחב, מגוון ומורכב, שיש בו כוחות, רגישויות, קשיים, עומקים, סגנונות חשיבה וצורות תקשורת שונות.
אבל מעל הכל, יש בו בני אדם.
ולבני אדם לא מספיק שנסכים שהם קיימים. הם צריכים להרגיש שיש להם מקום, ושלא כל כניסה למרחב חברתי מחייבת אותם להשאיר חלקים מעצמם בחוץ.
אולי זה המבחן האמיתי של יום הגאווה האוטיסטי: לא כמה יפה נדבר על קבלה ביום אחד בשנה, אלא כמה נהיה מוכנים לשנות את צורת ההקשבה שלנו בשאר ימות השנה.
כי שייכות אמיתית לא מתחילה בזה שהאדם השונה לומד להתאים את עצמו אלינו.
היא מתחילה ברגע שבו גם אנחנו מוכנים להתקרב צעד אחד לעברו.
