מאת: עמיר ברדה-בוסידן הספר הזה לא נולד על שולחן הכתיבה, אלא בתוך סערת רגשות שנמשכה עשור. הוא נכתב בין חיוך

“אני רק רוצה לעזור, אבל כל מה שאני אומרת נשמע להם כמו ביקורת” אמרה לי אמא לילדים בוגרים. המשפט הזה

יש מספרים שהם הרבה מעבר למספר.גיליון 150 של מדור לדור הוא כזה. כשאני עוצרת לרגע ומביטה לאחור, אני לא רואה

המספר 150 הוא הרבה יותר מסימן דרך כרונולוגי; הוא עדות חיה ליכולת של רעיון להפוך למציאות נוכחת, יציבה ופועמת. בעולם

בעולם שמקדש תוצאות מהירות, פריצות דרך והשראה רגעית, העקביות נראית לעיתים כמו מילה אפורה ולא סקסית. אך דווקא העקביות, ולא

יש משפחות שנולדים לתוכן.ויש משפחות שבונים. לא תמיד ידעתי לקרוא לזה כך, אבל עם השנים הבנתישאני זקוקה למסגרת שחוזרת על

2001–2023   מראשון לציון הפעם אני כותבת על שיר חנה ג’ורג’י,צעירה מראשון לציון, העיר שאני חיה בה שנים רבות, העיר שבחרתי

1996–2024   ממגדל העמק כשאני קוראת את סיפורו של נתי דוד אלפסי, אני לא פוגשת רק סיפור של קצין מצטיין אני

כשמדברים על תשתית, חושבים בדרך כלל על בטון, יסודות, שלד. אבל במשפחה, התשתית החשובה ביותר היא כזו שלא רואים: השפה.

קצב, תשתית ורצף. שלוש מילים שנשמעות כמו מונחים של פרויקט הנדסי, אבל הן אולי הדרך המדויקת ביותר להבין שינוי אנושי

בגישת הגשטאלט, הקצב איננו תכונה אופי בלבד אלא אופן שבו אדם נמצא במגע עם עצמו ועם העולם. הקצב הוא הדרך

טור אישי על תשתית, קצב ורצף יש מילים שחוזרות אליי שוב ושוב בתחילת שנה.לא מילים של הבטחות גדולות, אלא של