יש מילים שמזכירות לנו מי אנחנו, גם כשהעולם סביבנו משתנה. שלוש מהן הן חיבור, תקווה ותיקון. שלוש מילים פשוטות שמחזיקות

לפעמים זה רגע קטן – מבט, שיחה, או שתיקה ארוכה מדי. משהו קטן שמזכיר לנו כמה דק הוא החוט שמחזיק

המקום שבו התוכן, האנשים והאירוח נפגשים ויוצרים משמעות. נובמבר תמיד מזמין אותי להתכנס פנימה. אולי זה האוויר הקריר, אולי העומסים

יש רגעים שבהם המציאות מציפה אותנו בכאב ובחסד בו־זמנית. רגעים שמזכירים לנו מה באמת חשוב. היום, כשחוזרים הביתה מי שעד

יש רגעים שבהם הזמן נעצר. לא מפני שהשעון הפסיק לתקתק אלא מפני שהלב מסרב להמשיך באותה קלות שבה התרגל לנוע.

שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שהותיר בכולנו חותם.השביעי באוקטובר הפך למראה כזו שמאלצת אותנו להביט פנימה.להתבונן בכאב, אבל גם באור.להתבונן

החודש אני מציינת שתי אבני דרך משמעותיות: 42 שנות נישואין עם יהודה בן זוגי, ויובל שנים בארץ מאז שעליתי לישראל.

הורים הם האדמה, הילדים הם הזרעים – הבחירה שלנו היא איזה שדה נרצה לראות בעתיד. כבר ארבעים וארבע שנים שאנחנו

יש רגעים שבהם נדמה לנו שהכול מתחיל מחדש – שנה חדשה, תקופה אחרת, קשר שנפתח. אבל כל התחלה אמיתית אינה

לפעמים אני עוצרת לרגע, מתבוננת בגיליון החדש של מדור לדור, ומרגישה את אותה התרגשות שמלווה אותי כבר למעלה מי"ג שנים.

שנה חדשה היא תמיד זמן לחשבון נפש, לסיכום השנה החולפת ולהתבוננות קדימה. אבל השנה, אני רוצה להקדיש את המחשבה דווקא

הורות היא תפקיד שאין לו סיום. גם כשהילדים כבר בוגרים, נשואים או הורים בעצמם, אנחנו ממשיכים להיות עוגן עבורם. שני