יש רגעים שבהם המציאות מציפה אותנו בכאב ובחסד בו־זמנית. רגעים שמזכירים לנו מה באמת חשוב. היום, כשחוזרים הביתה מי שעד

יש רגעים שבהם הזמן נעצר. לא מפני שהשעון הפסיק לתקתק אלא מפני שהלב מסרב להמשיך באותה קלות שבה התרגל לנוע.

שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שהותיר בכולנו חותם.השביעי באוקטובר הפך למראה כזו שמאלצת אותנו להביט פנימה.להתבונן בכאב, אבל גם באור.להתבונן

החודש אני מציינת שתי אבני דרך משמעותיות: 42 שנות נישואין עם יהודה בן זוגי, ויובל שנים בארץ מאז שעליתי לישראל.

הורים הם האדמה, הילדים הם הזרעים – הבחירה שלנו היא איזה שדה נרצה לראות בעתיד. כבר ארבעים וארבע שנים שאנחנו

יש רגעים שבהם נדמה לנו שהכול מתחיל מחדש – שנה חדשה, תקופה אחרת, קשר שנפתח. אבל כל התחלה אמיתית אינה

לפעמים אני עוצרת לרגע, מתבוננת בגיליון החדש של מדור לדור, ומרגישה את אותה התרגשות שמלווה אותי כבר למעלה מי"ג שנים.

שנה חדשה היא תמיד זמן לחשבון נפש, לסיכום השנה החולפת ולהתבוננות קדימה. אבל השנה, אני רוצה להקדיש את המחשבה דווקא

הורות היא תפקיד שאין לו סיום. גם כשהילדים כבר בוגרים, נשואים או הורים בעצמם, אנחנו ממשיכים להיות עוגן עבורם. שני

באחת הכיתות שבהן אני עובד לאורך השנה, עמדתי מול קבוצת תלמידים שקטה למראה, אבל רועשת מבפנים. היה ברור שהם מחפשים

בחודש שבו המילים המרכזיות הן נוכחות, הובלה והשפעה, מצאתי את עצמי חוזרת לרגע שקט במיוחד, כזה שלא שוכחים. הוזמנתי להעביר

בעולם שמקדש עשייה מתמדת, הישגים מהירים ודחפים מיידיים, פעולת ה״עצירה״ נראית לעיתים כמו ניגוד גמור לרוח התקופה. אך דווקא ביכולת