Page 28 - medorledor03

‫סוד במשפחה‬
‫מאת‪ :‬יונה דורון‬
‫פרק א’‬

‫עורך הדין אשר שוורץ‪ ,‬גבר מוצק וממושקף בשנות החמישים לחייו‪ ,‬החנה את‬
‫מכוניתו בקצה מפרץ החניה המוצל‪ .‬מיד בצאתו נתקלו עיניו במודעת האבל על מותה‬
‫של האם והסבתא דורה פרנק‪ .‬האותיות השחורות הגדולות בישרו לכל המעוניינים‬

‫שיושבים שבעה בביתו של הבן‪ ,‬אילן פרנק‪ ,‬ברחוב התבור ‪ ,9‬הרצליה‪.‬‬
‫על שער החצר הייתה מודעה נוספת‪ ,‬בה הביעו חבריו לעבודה של אילן את‬
‫השתתפותם בצערו על מות אמו היקרה דורה פרנק‪ .‬עורך הדין קרא בה ברפרוף‬

‫ומיהר להיכנס לבניין‪ .‬גם כאן הייתה מודעה קטנה‪ ,‬שפרסמו השכנים‪.‬‬

‫אילן התקשה במקצת לזכור את המיקום המדויק של הקבר‪,‬‬ ‫"אילן גר בקומה השלישית" השיב גבר מזוקן לשאלתו של‬
‫אך רותי הובילה אותו בבטחה לחלקה הנכונה‪ .‬היא זכרה‬ ‫שוורץ‪.‬‬
‫שהקבר הטרי נחפר סמוך למצבה גדולה ובולטת לזכרה‬
‫של קהילה שלמה מעיירה בפולין שנספתה בשואה‪ .‬הזרים‪,‬‬ ‫אילן פרנק ישב על כורסא רכה בצבע אדום‪-‬יין‪ .‬חולצתו‬
‫הנבולים מעט‪ ,‬נחו עדיין על חלקת הקבר‪ .‬הזר מבית הספר‬ ‫הייתה קרועה בקריעה שבוצעה בהלוויה‪ ,‬והוא היה מוקף‬
‫בו עבדה דורה שנים רבות היה מונח מעל כולם‪ ,‬ועל הסרט‬ ‫בקבוצת גברים שנראו כעמיתיו לעבודה‪ .‬כשעורך הדין נכנס‬
‫השחור העוטף אותו נכתב "דורה‪ ,‬זוכרים אותך באהבה‪,‬‬ ‫הם השתתקו ותלו בו את עיניהם‪ .‬הוא ניגש אל אילן‪ ,‬לחץ‬
‫את ידו‪ ,‬ואמר‪" :‬משתתף בצערך‪ .‬אני עורך הדין של אימא‪".‬‬
‫בית ספר נורדאו‪".‬‬ ‫"אני זוכר אותך‪ ",‬השיב לו אילן בקול שקט‪" ,‬שב בבקשה‪".‬‬
‫אילן ורותי אספו שתי אבנים קטנות והניחו אותן ליד השלט‬ ‫החבורה המשיכה את השיחה מן המקום שנקטעה‪ ,‬ועורך‬

‫הזמני‪:‬‬ ‫הדין תרם גם הוא כמה משפטים לנושא המדובר‪.‬‬
‫רותי‪ ,‬אשתו של אילן‪ ,‬נכנסה לשאול מי רוצה קפה‪ ,‬וכעבור‬
‫דורה פרנק‪ ,‬ז"ל‬ ‫דקות מספר חזרה עם מגש ועליו ספלי קפה ופרוסות של‬

‫שניהם עמדו בשקט עוד דקות אחדות‪ ,‬איש‪ ,‬איש ומחשבותיו‪.‬‬ ‫עוגת שמרים טרייה‪.‬‬
‫רותי התנערה ראשונה‪ ,‬ושאלה‪" :‬אילן‪ ,‬אתה רוצה להיכנס‬ ‫זוג שכנים נכנסו גם הם לניחום אבלים‪ ,‬ועורך הדין חש‬
‫למשרדו של בונה המצבות?" לאחר כמה שניות הוסיפה‪:‬‬
‫"נדמה לי שראיתי אותו מחנה את מכוניתו אחרי שנכנסנו‪".‬‬ ‫שמילא את מכסת הזמן הנדרשת מטעמי נימוס‪.‬‬
‫"מחר אתה קם‪ ,‬נכון?" שאל את אילן‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬נאנח אילן‪.‬‬
‫המשרד הממוקם בכניסה לבית הקברות היה מרווח ומואר‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬בבוקר אני יושב שעה‪ ,‬ואחר כך עולה לקבר‪ ".‬בקולו של‬
‫על הקירות היו תצלומים של דגמי מצבות ועל שולחן‬ ‫אילן הייתה השלמה שקטה‪.‬‬
‫הכתיבה הרחב היו מונחות כמה אבנים לבחירה‪ .‬הכול‬
‫נראה כל כך ענייני ויעיל‪ .‬יוסי‪ ,‬בעל העסק‪ ,‬קם ממקומו‬ ‫"לאחר מכן היכנס למשרדי‪ ,‬בבקשה‪ ",‬הורה לו שוורץ‪" ,‬יש‬
‫לי משהו בשבילך‪ .‬שלא תדע יותר צער‪ ",‬הפטיר‪ ,‬לחץ שוב‬
‫ללחוץ את ידיהם‪.‬‬
‫"בוקר טוב‪ ",‬אמר‪" ,‬משתתף בצערכם‪ ".‬לאילן זה נשמע‬ ‫את ידו של אילן‪ ,‬ויצא מהבית‪.‬‬
‫מנוכר למדי‪ .‬מוזר‪ ,‬חשב‪ ,‬איך בוחר לו אדם מקצוע שכזה?‬
‫קשה היה לו להתרכז בדבריו של יוסי המוכר את מרכולתו‪.‬‬ ‫למחרת עלו אילן ורותי לבדם לקברה של האם‪ .‬עכשיו נראה‬
‫רותי חשה במצוקתו ולקחה את העניינים לידיים‪ .‬היא‬ ‫המקום שונה לחלוטין מאשר ביום ההלוויה‪ .‬שקט שרר בכול‪.‬‬
‫בחרה את הדגם והכיתוב על המצבה‪ ,‬ואילן אישר אותם‬ ‫מגרש החניה היה ריק כמעט‪ .‬כיסאו של מוכר הפרחים‬
‫היושב תמיד בכניסה ומברך בעליצות את הבאים היה גם‬
‫ללא היסוס‪.‬‬ ‫הוא ריק עדיין‪ .‬עצים גבוהי צמרת בכניסה לבית הקברות‬
‫משסיימו את ענייניהם במשרד הסיע אילן את רותי למקום‬ ‫העניקו צל נדיב‪ ,‬ובשבילים לא נראה איש‪ .‬עיר המתים‬
‫עבודתה ומיהר אל משרדו של עורך הדין שוורץ במרכז‬ ‫השתרעה לפניהם‪ .‬לכל מלוא העין נראו שורות ארוכות‬
‫העיר‪ .‬בדרך ניסה לנחש מה רוצה עורך הדין לתת לו‪ ,‬והעלה‬ ‫של מצבות‪ ,‬שונות זו מזו בגודל ובצורה‪ .‬חלקן מטופחות‪,‬‬
‫חרס בידו‪ .‬הוא לא זכר כלל את אמו מדברת על עורך הדין‪.‬‬ ‫מוקפות פרחים ושיחים ירוקים קטנים וגזומים בקפידה‪,‬‬
‫וחלקן מעוטרות רק באבנים קטנות שהניחו המבקרים‪ .‬פה‬
‫משרדו של שוורץ שכן בקומה הרביעית של הקניון והיה‬ ‫ושם ניבטו פניהם של הנפטרים מתוך צילומים בשחור‪-‬לבן‬
‫נאה ומרווח‪ .‬בחדר ההמתנה היו כורסאות מספר בצבע‬ ‫שהתנוססו על מצבותיהם‪ .‬מצבת שיש שחורה בצורת גזע‬
‫שנקטע משכה מיד את עיניו של כל מבקר הנכנס בשערי‬

‫המקום‪.‬‬

‫‪28‬‬