אחת המסכות השנואות והבלתי מתקבלות עלינו כבני אדם, היא המסכה של להתנהג רגשות במקום לדבר רגשות.
אנחנו כבני אדם שמרגישים, רוצים לשמוע גם על רגשותיו של השני.
כשהשני משתף ברגשותיו, אנו מרגישים שהוא סומך עלינו מצד אחד, ואותנטי מצד שני, ומול הפגיעות שלו, מתעורר בנו רגש החמלה.
כשהשני עוטה עליו מסכה, והוא לא כנה איתנו זה מקפיץ אותנו, ומקשה עלינו לראות מעבר למסכה שלו.
דוגמא לכך חוויתי עם מטופלת שאמרה לי שהיא לא יכולה לסבול את כעסו של בעלה. כשניסיתי להראות לה שגם היא "מתנהגת רגשות" כשהיא מאשימה אותו שלמרות שאמרה לו אלף פעם, הוא
עדיין משאיר אחריו את שאריות האוכל על השולחן, במקום לשתף אותו ברגשותיה, היא הכחישה זאת, ואמרה לי אבל מה יש לו לכעוס? הרי זו האמת. הרי זו מריבה שמתנהלת בינינו הרבה שנים,
והוא יודע שזה מצער אותי…
הסברתי לה שבמקרה כזה אנחנו לא מסכימים להיות נביאים או להשלים את התמונה בעצמנו. זה או שהשני משתף אותנו בעצמו, ואם לא, אז קשה לנו מאד לראות מעבר למסכה ולהבין לרגשותיו – שהוא 'לא מגלה'.
הראיתי לה שגם בעלה מביע בכעסו את רגש ההשפלה שהוא חווה ממנה ואם הוא היה מוכן לחשוף אותו בפניה, ההתחשבות שלה היתה גדלה.
כך אנשים סוחבים במשך שנים את אותו סכסוך. היא כועסת עליו, והוא מגיב בכעס מולה.
אף אחד לא מוכן להיות זה שמבין לרגשותיו של האחר.
כעס אקטיבי המתבטא בהרמת קול, רשף בעיניים, מניפולציות שונות, ולפעמים גם באלימות, הוא רק אחת מהצורות לכסות על הרגשות ו"להתנהג רגשות" במקום זה.
לאנשים יש צורות שונות ומגוונות כיצד להפגין את רגשותיהם במעשים בלי לבטא את הרגש שעולה בהם.
זה יכול להיות בלקום וללכת במהירות, לטרוק דלת, לאטום את האוזניים ולהיעשות אדישים, להתמסכן, לנקום, להעניש, לפעמים לשתות, וכמו שאנו עדים לעיתים גם לרצוח.
כשאנו מסירים את המסכה, ומשתפים במה קורה לנו כשהשני מתנהג בצורה שמפריעה לנו, ומה המחשבות שעולות לנו, יש מקום לחמלה של השני, להבנה יותר גדולה ואף להתחשבות בשטח באופן מעשי.
למרות שהתרבות המערבית, לא מקדמת במיוחד הבעת רגשות, כדאי לכולנו להעיז להוריד את המסכה. נסו והוכחו…
