Page 8 - medorledor72

‫כולה‪ ,‬ובבית היה עליה את כל עול מטלות הבית‪ .‬איך היא עשתה‬ ‫מלאכית של חיים‬
‫את כל זה ‪ -‬פלא הוא בעיניי היום‪ .‬אולם אז‪ ,‬כילדה שביעית‬
‫במשפחה‪ ,‬הרגשתי שהיא לא תמיד הייתה פנויה אלי‪ .‬היום‪,‬‬ ‫אהבתי את הטבע‪ ,‬המרחבים והחופש‪ ,‬וכל זמן שמצאתי שותף‬
‫לפשע שיהיה איתי‪ ,‬פשוט קמתי וברחנו יחד אל מרחבי הלא נודע‪.‬‬
‫אלו בדיוק נקיפות המצפון שיש לי עם ילדי‪...‬‬
‫בבית כבר לא ידעו איך 'לאכול' אותי‪ .‬המשימה הייתה לחנך אותי‬
‫ובכל זאת תמיד ידעתי שאמא אוהבת אותי מאד‪ .‬היא ידעה להכין‬ ‫להיות שקטה‪ ,‬עדינה‪ ,‬מאופקת וצייתנית‪ .‬לימדו אותי להפנים הכל‬
‫ארוחות גורמה כמיטב המסורת‪ .‬בכל יום תמיד חיכתה לי ארוחת‬ ‫ולא לשאול שאלות‪ .‬כשהגיע הזמן שאלך לגן‪ ,‬הודיעו לי ההורים‬
‫צהרים חמה טעימה ומושקעת‪ .‬אוכל טעים הוא הדבר בו מצאתי‬ ‫שהם מכניסים אותי לגן דוברי אידיש‪ .‬אולי המנטליות והשפה‬
‫מזור ותנחומים לכל מה שספגתי והדחקתי לתוכי‪ .‬גדלתי להיות‬
‫ילדה שמנמנה‪ .‬אוהבת אוכל וממתקים‪ .‬אם אין בבית‪ ,‬היה‬ ‫יעדנו אותי‪.‬‬
‫במכולת‪ .‬ברשות ושלא‪ ....‬ובעיקר ניסיתי לרצות את כולם עד‬ ‫כבר מאז שנאתי כל מסגרת לימודית‪ .‬זה הרגיש לי כמו בית כלא‪.‬‬
‫כמה שאפשר לי מזגי הסוער ורב המעללים‪ .‬והצלחתי בזה מאד‪,‬‬ ‫כל יום כשהגעתי לגן או לבית הספר הייתי חושבת‪" :‬אוקיי נאוה‪,‬‬
‫בלרצות את כולם‪ ,‬מפני שאהבתי דבר אחד יותר מהכל בעולם‪.‬‬ ‫איך יוצאים מפה היום?" ואם לא הלך לי‪ ,‬ולא היה מוצא‪ ,‬המחשבה‬
‫מהכל חוץ מהחופש שלי כמובן‪ .‬ובאופן הכי פרדוקסלי לחופש‪,‬‬ ‫הבאה שלי הייתה‪" :‬אוקיי‪ ,‬נאוה‪ ,‬איך עושים את המקום הזה‬

‫הדבר האהוב מכל הזה היה‪:‬‬ ‫ל'קצת' יותר מעניין‪"....‬‬
‫קלטתם? הייתי יזמית מגיל צעיר מאד!!‬
‫ילדים!!!‬
‫אבי הוא רב חשוב‪ .‬ר"מ בישיבה‪ .‬הייתי מחכה בלילה שיגיע‬
‫אני אוהבת ילדים אהבת נפש‪ .‬מאז שאני זוכרת את עצמי‪.‬‬ ‫הביתה כי אז הרגשתי בטוחה‪ .‬אבא היה לוקח אותנו לבית‬
‫כילדה כל מה שחלמתי עליו היה להתחתן כדי ללדת המון המון‬ ‫הכנסת בשבתות ובדרך היה מספר לנו סיפורי צדיקים שנסכו‬
‫ילדים‪ .‬הייתי מביטה ממרפסת ביתי על כל האמהות ברחובות בני‬
‫ברק‪ ,‬מובילות עגלות ילדים והייתי מקנאה בחופש שלהן שהן‬ ‫בנו אמונה‪ ,‬שמחה ותקווה‪ .‬ערכים שנחרטו עמוק בנשמתי‪.‬‬
‫עושות ככל העולה על רוחן‪ ,‬אף אחד לא מכריח אותן להיות‬ ‫אבא אהב אותי מאד‪ ,‬הוא שקד מאד על חינוכי ודאג לשלומי‪.‬‬
‫בלימודים‪ .‬כמה כיף להן שיש להם ילדים חמודים לטפל ולטפח‬
‫יותר מידי‪ ,‬לטעמי‪ .‬כך הרגשתי כילדה בכל אופן‪.‬‬
‫אותם כל היום‪.‬‬ ‫אמי הייתה מרצה ידועה ונערצת‪ .‬הייתי מביטה בה יוצאת מהבית‬
‫שאלתי את ההורים שלי למה אני צריכה ללמוד מתמטיקה‬ ‫מלאת חן והתלהבות לתת את ההרצאות המרתקות שלה‪ .‬משם‬
‫ואנגלית‪ ,‬הרי ממילא אני רק רוצה להיות אמא‪ .‬על מתמטיקה‬ ‫הייתה חוזרת הביתה אחרי יום עבודה קשה‪ ,‬עייפה ורצוצה לטפל‬
‫לא ויתרו ליבשוםאופן‪".‬אחרתירמואותךבמכולת"(אזעדייןלא‬
‫בבית ובשמונה ילדים שובבים‪.‬‬
‫הודיתי שזה קצת להיפך‪)...‬‬ ‫יום אחד שמעתי את הכתובת בה היא נותנת הרצאה‪ ,‬הלכתי‬
‫על אנגלית הם ויתרו לי‪ ,‬אחרי הפגנות ומלחמות אין ספור‪ .‬הברזתי‬ ‫שעה ברגל‪ ,‬עד גבול רמת גן‪ ,‬כל כך רציתי לחוות את אמא שלי‬
‫מכל שעורי האנגלית‪ ,‬ביסודי כמו בתיכון‪ ,‬ברשות‪ .‬משהו שעליו‬
‫כפי שהיא ‪ -‬בחיוניות‪ ,‬בהתלהבות ובמרכז הבמה‪.‬‬
‫אני מתחרטת עליו מאד היום‪.‬‬ ‫היום כאם ואשה עובדת בעצמי‪ ,‬אני מודעת לזה שאמי עבדה‬
‫ובמקום ללמוד עסקתי בעבודות שמרטפות‪ .‬אחיי ואחיותיי‬ ‫קשה מאד‪ .‬העבודה שלה מחוץ לבית פרנסה את המשפחה‬
‫הגדולות נישאו בזה אחר זה‪ ,‬נולדו לי אחיינים ואחייניות והייתי‬
‫באה בשמחה לעזור בטיפולם‪ .‬כולם היו רבים על הלו"ז שלי‪ .‬אני‬ ‫‪8‬‬
‫התחלקתי בין כולם‪ .‬לא עלה בדעתי לרגע להגיד למישהו‬
‫לא‪ .‬ולהשאיר לעצמי זמן איכות עם עצמי‪ .‬ההדחקה והבריחה‬

‫העצמית הלכו יד ביד‪ .‬חברים טובים בנפש כאובה‪.‬‬

‫באותו זמן נפטרה תינוקת אהובה שטיפלתי בה המון‪ .‬שוב פגשתי‬
‫במלאךהמוותורקרציתילבכותאתהכאבוהצערשליבצרחותלשמים‪.‬‬
‫הבטתי באמה החזקה‪ ,‬שהחזיקה בגבורה את כאב וצער השכול ולא‬
‫הביעה בחצי מילה או דמעה אחת את כאבה‪ .‬לפחות לא שראיתי‪.‬‬
‫ושוב מצאתי את עצמי מדחיקה‪ ,‬בולעת וסוגרת את כאבי בתוכי‪.‬‬
‫שנות התיכון היו סבל אחד ארוך ומתמשך מלבד זה שלא‬