1999–2024

החודש אנו מסכמים שנה לפינת ״האור שנשאר״. שנה שבה נתנו מקום לסיפוריהם של אנשים שהותירו אחריהם משפחות, אהבה, חלומות ומורשת. הפינה נולדה מתוך התחושה שבזכות האנשים שנפלו בהגנה עלינו אנחנו כאן, ומתוך האחריות שלנו להכיר את חייהם ולהעביר את הערכים שהנחו אותם לדורות הבאים.

הפעם אנו מביאים את סיפורו של אלקנה נוילנדר ז״ל, צעיר שתשומת הלב לאחר והנכונות לעזור היו חלק בלתי נפרד מחייו.

אלקנה נולד בטורונטו, בעת שמשפחתו הייתה בשליחות חינוכית. בנם של נאוה ואברי, הרביעי מבין שבעה אחים ואחיות. את רוב ילדותו ונעוריו העביר באפרת. ילד נבון ושובב, מלא מרץ, עם דעות משלו ורגישות לאנשים שסביבו. לצד חדות המחשבה, ידע לזהות את החוזקות של האחר ואת המקומות שבהם נזקק לתמיכה. הוא אהב לעזור ולשמח.

כבר בגיל חמש־עשרה החל להתנדב במד״א בירושלים ובאפרת. בהמשך שירת כחובש בצבא, והעזרה לזולת המשיכה ללוות אותו גם לאחר השירות. בגרעין הסטודנטים בלוד השתלב בעשייה קהילתית וחברתית, ובמהלך לימודי המשפטים באוניברסיטת בר־אילן היה מעורב בחיי חבריו ובנעשה סביבו.

פרט אחד מסיפורו נשאר איתי במיוחד: גם כשהיה סטודנט, המשיך להיות כונן במד״א. במהלך יום לימודים יכול היה לצאת לקריאה להצלת חיים, ולאחריה לחזור לכיתה ולהמשיך ללמוד. בתוך השגרה שבנה לעצמו, נשמר תמיד מקום למי שהיה זקוק לו.

במוצאי שמחת תורה, לאחר אירועי שבעה באוקטובר, הצטרף אלקנה לאוגדה 99 והגיע לבארי. בימים הראשונים למלחמה שימש כחובש גדודי במתחם הטיפול שהוקם שם. המראות שאליהם נחשף חיזקו בו את הרצון להמשיך ולסייע בהצלת חיים.

אף שלא הוכשר כלוחם, ביקש להצטרף לכוחות שנכנסו לעזה ולהביא עמם את הידע והניסיון שלו כחובש. הוא שירת כחובש פינוי עם כוחות ההנדסה הקרבית, ובהמשך עם יחידת המילואים של אגוז. ביומנו ביטא את תחושת הזכות שבהשתתפותו ואת אהבתו לעם ולארץ.

בכ״ח בטבת תשפ״ד, 9 בינואר 2024, נפל אלקנה במהלך הלחימה במרכז רצועת עזה. שבועיים קודם לכן חגג את יום הולדתו העשרים וארבעה.

עשרים וארבע שנים בלבד. חיים שבהם הספיק ללמוד, להתנדב, להשתייך לקהילה ולעזור לאחרים ברגעים שבהם נזקקו לו ביותר.

עבורי, כאמא, כישראלית וכציונית, העברת הסיפורים האלה הלאה היא אחריות אישית. כעורכת ״מדור לדור״, חשוב לי שהמגזין יהיה מקום שבו נכיר את האדם שמאחורי השם, נלמד על בחירותיו ונשמור את מורשתו כחלק מהזיכרון המשותף שלנו.

בתום השנה הראשונה של הפינה, אני חושבת גם על מה שאנחנו לוקחים מהסיפורים אל חיינו. אלקנה מזכיר לנו שמעורבות מתחילה בתשומת לב לאדם שלצדנו, וממשיכה בנכונות לעשות למענו. להושיט יד, לקחת חלק בקהילה ולהיות נוכחים כשמישהו זקוק לנו.

אני וצוות ״מדור לדור״ נמשיך לתת מקום לאור שהשאירו, ולשאת את סיפוריהם מדור לדור.

יהי זכרו של אלקנה ברוך.

1998 – ‬2023

לדעת מה אתה שווה, בלי להרגיש שאתה שווה יותר

כשקראתי על שאולי גרינגליק ז"ל, דווקא הניגודים שבו משכו את תשומת ליבי.

הוא ידע מה הוא שווה והאמין בעצמו, אבל נשאר עניו. הוא שאף להצטיין, אבל לא שכח את האנשים שלצידו. הוא היה מפקד, אבל דיבר עם חייליו בגובה העיניים. הוא חלם לעמוד על במה כזמר, אבל כשהחיים הציבו בפניו מציאות אחרת, ידע גם להניח את החלום בצד.

יש משהו בשילוב הזה שאני מאוד מתחברת אליו.

אנחנו חיים בעולם שמעודד אותנו להתבלט, להצליח, להתקדם ולהראות מה אנחנו יודעים לעשות. ואין בכך שום דבר רע. גם אני מאמינה שחשוב להכיר ביכולות שלנו ולא לפחד לתת להן מקום.

אבל שאולי מזכיר לי שהשאלה היא לא רק לאן הצלחנו להגיע, אלא גם איך התנהגנו לאנשים שפגשנו בדרך.

אולי משום כך נגע בי במיוחד הסיפור על החייל הדרוזי שלו שלקה בשיתוק. שאולי המשיך לבקר אותו, ניגן ושר עבורו ואף למד שיר בערבית כדי לשמח אותו ואת משפחתו.

הוא לא היה חייב לעשות זאת.

הוא פשוט בחר לעשות זאת.

וזה מתחבר בעיניי גם למה שאני מנסה ליצור כבר שנים במגזין מדור לדור. לתת במה לאנשים ולידע שלהם, אבל לזכור שמאחורי כל מקצוע, הישג או תואר נמצא אדם. אפשר להיות שונים, להגיע מעולמות אחרים, לחשוב אחרת, ועדיין למצוא את המקום שבו אנחנו נפגשים.

שאולי חלם להיות זמר. הוא כבר עשה צעדים ממשיים בדרך לשם והשתתף ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". לאחר 7 באוקטובר, אף שלא היה משויך ליחידת מילואים, חיפש היכן יוכל לתרום והצטרף ללחימה. כשהבין שעליו לבחור, החליט שהחלום המוזיקלי יחכה.

ב־26 בדצמבר 2023 נפל בקרב בצפון רצועת עזה לצד חברו שי שמריז ז"ל.

שאולי לא זכה להגשים את כל חלומותיו.

אבל אולי דווקא משום כך אני בוחרת לזכור לא רק את מה שלא הספיק לעשות, אלא את הדרך שבה בחר לחיות.

להאמין בעצמך בלי להתנשא.
לשאוף גבוה בלי לשכוח להביט לצדדים.
ולהשתמש במה שיש בך כדי לתת משהו גם לאחרים.

זה האור שאני בוחרת לקחת מסיפורו של שאולי.

יהי זכרו ברוך

1954‭ – ‬2023

שני אנשים, דרך אחת ואהבה שנשארה גם אחריהם.

יש סיפורי חיים שמזכירים לנו שהדברים הגדולים באמת נבנים דווקא מהמון רגעים קטנים שחוזרים על עצמם לאורך השנים.

כזה הוא סיפורם של מתי ועמיר וייס ז"ל מקיבוץ בארי.

מתי הייתה אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה :
מורה, מחנכת, מנהלת ויועצת למנהלים.
היא פיתחה תכנים פדגוגיים, ליוותה מנהלי בתי ספר והובילה קהילות למידה. אישה כריזמטית, אנרגטית ופעלתנית, שהייתה מודל והשראה לאנשים שפגשה לאורך דרכה.

עמיר היה שונה ממנה, שקט ומופנם יותר.

ואולי דווקא השוני הזה היה חלק מסוד הקשר ביניהם.

הם השלימו זה את זו, אהבו מאוד ועשו כמעט הכול יחד. הם אהבו את שירי הארץ הזאת, את הטבע, את הנופים ואת מרחבי הנגב. לאחר שיצאו לגמלאות טיילו יחד ברחבי העולם, רצו לראות, להכיר ולהתנסות. ילדיהם מספרים שאלו היו מהשנים הטובות בחייהם.

אבל נדמה שמפעל חייהם הגדול ביותר לא היה קשור למקום שאליו נסעו או לעיסוק שבו בחרו.

הוא היה המשפחה.

ארבעה ילדים ועשרה נכדים, שביתם של מתי ועמיר היה עבורם בית שני. הם העניקו להם זמן, תשומת לב ואהבה, ובנו משפחה מלוכדת וחזקה עד כדי כך שילדיהם בחרו לחזור ולגור בבארי.

ויש זיכרון משפחתי אחד שנגע בי במיוחד :"הפיקניק בכלניות".

בכל חודש פברואר, החודש שבו נולדו שניהם, הייתה המשפחה יוצאת יחד אל שדות הכלניות של הדרום וחוגגת בפיקניק משפחתי.

כשקראתי על המסורת הזאת חשבתי כמה פעמים אנחנו מחפשים
את הרגעים הגדולים והמיוחדים של החיים, בעוד שלפעמים דווקא הדברים שאנחנו עושים שוב ושוב:
ארוחה משפחתית, טיול קבוע, שיר שאוהבים יחד, מפגש עם הילדים והנכדים, הם שהופכים עם השנים לזיכרונות היקרים ביותר שלנו.

אולי זה גם אחד הדברים שאני לומדת שוב ושוב דרך "האור שנשאר".

מאחורי השמות שאנחנו מכירים נמצאים חיים שלמים. אהבות, חלומות, משפחות, הרגלים קטנים ורגעים שאיש מלבד הקרובים להם אולי לא היה מכיר.

ולכן חשוב לי כל כך לספר אותם.

ב־7 באוקטובר היו מתי ועמיר בביתם בבארי. גם בשעותיהם האחרונות הם היו יחד, ומילותיהם האחרונות לילדיהם ולנכדיהם היו מילים של אהבה.

ילדיהם אמרו עליהם: "הם הלכו ביחד".

קשה לקרוא את המילים האלה, אבל בתוך הכאב העצום נמצא גם סיפור של שני אנשים שבחרו זה בזו פעם אחר פעם לאורך חיים שלמים.

מתי ועמיר השאירו אחריהם משפחה, ערכים, זיכרונות ואהבה גדולה.

ואולי האור שהם משאירים לנו הוא גם תזכורת:

לא לחכות לאירועים הגדולים כדי לחגוג את החיים.

לצאת לפיקניק.
לשיר יחד.
לשבת עם המשפחה.
לטייל.
לאהוב.
וליצור את המסורות הקטנות שיום אחד יהפכו לסיפור שלנו.

כי בסופו של דבר, האור שנשאר מאדם נמצא גם ברגעים שהוא יצר עבור האנשים שאהב.

מתי ועמיר, עמיר ומתי
בחייהם ובמותם לא נפרדו.

יהי זכרם ברוך.

2000‭ – ‬2023

יש אנשים שמטיילים בעולם כדי לראות אותו. רון טייל בו כדי לאהוב אותו.
יש אנשים שהלב שלהם גדול כל כך, שהוא מוביל אותם בכל צומת בחיים.
כך היה רון שמר.

עוד מילדותו הוא לא ראה הבדלים בין אנשים. צבע, דת או לאום לא הגדירו עבורו את האדם. מבחינתו כולם היו ראויים לאותה הקשבה, לאותו כבוד ולאותה חברות. הצניעות, האכפתיות והאהבה שלו לחיים הפכו אותו לאדם שאנשים הרגישו בטוחים לידו.

רון היה סקרן ללא גבולות. הוא אהב ללמוד, ליצור, לחלום ולעשות. כנער השתתף במיזמי יזמות, ייצג את ישראל במסגרת "שגרירים צעירים" ונאם באו"ם על אחדות ועל החיים במדינת ישראל. הוא חלם ללמוד הנדסה גנטית ולמצוא תרופה למחלות חשוכות מרפא, ובתקופת הקורונה בחר לתרום בדרכו כשעבד במעבדה שסייעה בהתמודדות עם המגפה.

אבל יותר מכל, רון אהב אנשים.

הוא טייל בעולם, פגש תרבויות שונות, התרגש מנופים, מצילומי שקיעות ועד בעלי חיים, ותמיד הזכיר לסובבים אותו כמה העולם שלנו יפה. בכל מקום שאליו הגיע השאיר אחריו חברים, חיוכים וזיכרונות טובים.

גם ברגעים שבהם החיים העמידו אותו במבחן, הוא המשיך לבחור בטוב.
כך היה גם בבוקר השבעה באוקטובר.

כשיכול היה להציל את עצמו, הוא חזר לחפש את חבריו. בדרך הבחין בצעירה שקפאה מפחד, עצר כדי לעזור לה, ורק אחר כך המשיך. גם במיגונית, כשהבין את גודל הסכנה, ביקש מחבריו להתחבא מאחוריו.
אלו לא היו מעשים שנולדו באותו בוקר.
זו הייתה הדרך שבה רון חי.

כשקראתי את סיפורו של רון, הרגשתי שהוא מזכיר לי ערך שמלווה גם אותי לאורך השנים, לראות קודם כול את האדם.
במשך יותר משלוש עשרה שנים, דרך מגזין מדור לדור, אני זוכה לפגוש אנשים מכל תחומי החיים. למדתי שלכל אדם יש סיפור שראוי להישמע, ושכשמקשיבים באמת, מגלים כמה אור יש בכל אחד ואחת מאיתנו. זו גם הרוח שמלווה את המגזין מאז הקמתו: לראות את האדם, לקבל אותו כפי שהוא, ולהאמין שלכל אחד יש משהו בעל ערך להעניק לעולם.
בכל חודש, כשאני כותבת את פינת "האור שנשאר", אני מבקשת שלא נזכור רק את שמות הנופלים, אלא גם את האדם שהם היו. את החלומות שנשאו, את הדרך שבחרו, את הערכים שחיו לאורם ואת האור שהשאירו אחריהם.

רון שמר חי כך.
הוא ראה את האנשים שסביבו, בלי מחיצות ובלי תנאים. הוא הושיט יד, הקשיב, עזר, אהב את החיים ואת העולם, וגם ברגעיו האחרונים בחר באחרים לפני עצמו.
זהו האור שנשאר אחריו.

אור של אנושיות, של חמלה, של אהבת אדם ושל אמונה בטוב.
אור שממשיך להאיר גם היום, בכל מי שבוחר לראות את האדם שמולו.
יהי זכרו של רון שמר ברוך.

2000‭ – ‬2023

יש אנשים שהאור שלהם לא מתחיל ברגע הגבורה האחרון שלהם.
הוא נמצא הרבה קודם, בדרך שבה הם חיים, בבחירות שהם עושים, במבט שלהם על העולם וביחס שלהם לאנשים סביבם.

כזו הייתה סרן עדן נימרי ז"ל.

עדן, ממודיעין, בתם של שרון יעל ומיכאל ואחות להדר ולנוגה, הייתה ילדה חכמה, יפה, סקרנית, חייכנית וחברותית. מי שהכיר אותה מספר על אהבת חינם, אופטימיות, חמלה, סובלנות ויכולת אמיתית לראות את הזולת. לא רק לראות, אלא להיות שם עבורו.

כבר מגיל צעיר מאוד השחייה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. עדן גדלה בתוך המים, בתוך עולם של התמדה, משמעת, תחרותיות בריאה והרבה כוח רצון. היא הייתה שחיינית תחרותית מצטיינת, השתתפה בתחרויות בארץ ובעולם, ובמשך שנים השקיעה בספורט שאהבה כל כך. לצד כל אלה הייתה גם תלמידה מצטיינת, מלאה בסקרנות, בכישרון ובחלומות גדולים.

היה לה מסלול ברור. היא יכלה להמשיך כספורטאית מצטיינת, ואולי גם לפתוח לעצמה דלת ללימודים בארצות הברית עם מלגת שחייה. אבל עדן בחרה אחרת.

היא בחרה בשירות משמעותי. בחרה לצאת מאזור הנוחות, לוותר על מסלול מוכר ואהוב, ולהיכנס לדרך חדשה של שליחות, אחריות ומנהיגות. היא התגייסה לקורס טיס ובהמשך עברה לחיל התותחנים, שם שירתה כלוחמת ומפקדת צוות ביחידת "רוכב שמיים".

זו בעיניי אחת השכבות העמוקות בסיפור שלה, היכולת לבחור לא רק במה שנוח או צפוי, אלא במה שמרגיש נכון. לבחור בדרך שיש בה נתינה. לבחור להיות חלק ממשהו גדול יותר.

בשבעה באוקטובר, במוצב נחל עוז, עדן מצאה את עצמה בתוך מציאות בלתי נתפסת. ברגעים של פחד, בלבול וסכנה, היא לקחה פיקוד. היא הרגיעה, כיוונה, הגנה ונלחמה. היא לא חשבה רק על עצמה. היא ראתה את החיילות שסביבה, לקחה עליהן חסות, ובמעשיה הצילה חיים.

האור שנשאר מעדן הוא אור של מנהיגות שקטה.
אור של עוז לצד ענווה.
אור של נערה ואישה צעירה שחיה מתוך ערכים, ונפלה מתוך אותם ערכים.

עדן השאירה אחריה עקבות עמוקים של אומץ, אנושיות, אחריות ואהבת אדם.
ההדהוד של חייה ממשיך להזכיר לנו כמה כוח יש בבחירה, בנתינה, וביכולת לראות את האחר גם ברגעים הקשים ביותר.

יהי זכרה ברוך.

1989‭ – ‬2023

יש אנשים שבוחרים מקצוע, ויש אנשים שמרגישים שזהו הייעוד שלהם בעולם.

ד״ר דניאל לוי לודמיר ז״ל ידע מאז ילדותו שיהיה רופא. לא מתוך רצון ליוקרה או תואר, אלא מתוך שליחות אמיתית להיות שם עבור אחרים, להקשיב, להרגיע ולהציל חיים.

אולי דווקא בגלל זה הסיפור שלו נגע בי כל כך.
מעבר להיותו רופא ואדם יוצא דופן, הוא היה גם עולה חדש שהגשים חלום ציוני.

כמוני, הוא בחר לעזוב ארץ, שפה, תרבות ומשפחה ולהתחיל מחדש בישראל מתוך אהבה למדינה ולשורשים היהודיים שלו.

ומי שעשה עלייה יודע שזו לא רק החלפת כתובת. זו למידה מחדש של החיים: שפה חדשה, תרבות חדשה, התאקלמות, ולעיתים גם בדידות והצורך להתחיל מחדש, גם כשמאחוריך כבר חיים שלמים.

ודניאל עשה זאת בענווה, בהתמדה ובלב גדול.

בשבע שנים בלבד בארץ הוא הספיק ללמוד עברית שוטפת, לשרת כרופא בצה״ל, לעבוד בבתי חולים ולהפוך למתמחה מצטיין במחלקת אא״ג בסורוקה. אבל מי שהכיר אותו זוכר קודם כול אדם, איש של שלום, כזה שלא שפט לפי דת, גזע או מין, ותמיד ידע לתת מקום לאחר ולעזור מכל הלב.

סיפור אחד מספר אולי יותר מכל מיהו דניאל. בבית הספר היהודי בלימה הוענק מדי שנה “פרס מיס לאוריטה” לתלמיד שהוא “החבר הכי טוב”. דניאל זכה בו שוב ושוב, ולאחר מותו החליטה הקהילה לקרוא לפרס על שמו.

ב־7 באוקטובר 2023 נרצח דניאל בבארי בזמן שרץ לטפל בפצועים. גם ברגעיו האחרונים פעל כפי שחי, מתוך שליחות להציל חיים.

האור שנשאר ממנו הוא לא רק סיפור על רופא מצטיין.
זהו אור של אדם שבחר בכל יום מחדש באנושיות, באהבת אדם, בעשייה ובתקווה.

אולי זו גם המשמעות האמיתית של להגשים חלום, לא רק להגיע למקום חדש, אלא לבנות בו בית, שייכות ומשמעות דרך הלב.

2004‭ – ‬2023

יש סיפורים שלא עוזבים.
לא בגלל מה שקרה בהם בסוף, אלא בגלל הדרך שבה אדם בחר לחיות אותם.

רוני אשל הייתה בת של בית.
של משפחה.
של קשר עמוק, פשוט ואמיתי.

ילדה שידעה לאהוב, להצחיק, לדאוג, להיות שם.
כזו שממלאת חדר בנוכחות, בחיוך, באנרגיה שמדביקה את כולם.

המוטו שלה היה:
“תעשו הכול עם חיוך והכול יהיה קל יותר.”

ואולי זה מה שכל כך חזק בסיפור שלה ,
שהחיוך הזה לא היה רק רגעים קלים,
אלא דרך חיים.

רוני בחרה בתפקיד של משמעות.
תצפיתנית.
תפקיד שדורש אחריות, ריכוז, הבנה עמוקה של מה שעומד על הכף.

ובאותו בוקר של 7 באוקטובר,
כשהמציאות התהפכה,
היא הייתה שם.

עם קור רוח.
עם מקצועיות.
עם מחויבות.

היא זיהתה, התריעה, העבירה דיווחים, הזעיקה כוחות.
שעות ארוכות שבהן כל פעולה שלה הייתה עולם ומלואו.

ובתוך כל זה,
ברגעים האחרונים,
היא מצאה מקום גם להרגיע את אמא שלה.

“אמא, אני בסדר. לא לדאוג לי. אני גם אוהבת אותך.”
ארבעה לבבות אדומים.

יש משהו במסר הזה שנשאר.
לא רק הגבורה  אלא האנושיות.
לא רק התפקוד אלא הלב.

ואולי זה האור שרוני משאירה לנו:
היכולת להיות גם וגם.

גם חזקים וגם רגישים.
גם מקצועיים וגם אנושיים.
גם בתוך סערה, לא לשכוח את מי שאנחנו.

ובימים כאלה,
כשאנחנו מחפשים על מה להיאחז.
יש משהו בדמות כמו רוני שמזכיר לנו
שגם בתוך החושך
יש אור שנשאר.

מערכת מדור לדור ואנוכי
מחבקות את משפחתה של רוני אשל ז״ל
ומבקשות לזכור לא רק את הרגע שבו נפלה,
אלא את הדרך שבה חיה.

יהי זכרה ברוך.

1981-2024  

ולפעמים דווקא דרך הסיפור שלהם אנחנו נזכרים עד כמה החיבור הזה אפשרי.

בפינת “האור שנשאר” בגיליון 151 של מגזין מדור לדור בחרתי להאיר את דמותו של
סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג ז״ל.

בעיני, הרב אבי גולדברג מייצג משהו עמוק וחשוב עבור החברה הישראלית ,
את האפשרות להיות אדם של תורה ואמונה, ובאותה נשימה גם אדם של עשייה, אחריות ושירות בצה״ל.

הוא היה מחנך ורב בתיכון "הימלפרב" בירושלים, אדם שהקדיש את חייו לחינוך, לערכים ולבניית הדור הבא.
אך מעבר לכך, הוא היה גם אדם של חיבור.

חיבור בין אנשים.
חיבור בין קהילות.
וחיבור בין עולמות שלעיתים נדמה לנו שהם רחוקים זה מזה.

אהבתו לעם ישראל קיבלה ביטוי בדרכים רבות:
בנגינת קלרניט לניצולי שואה ולחולים, בעריכת חופות לזוגות דרך ארגון “צהר”, בהובלת תפילות יום הכיפורים בקיבוץ גינוסר, ובמפגשי שיח שנועדו לקרב בין חלקי העם.

יחד עם משפחתו אף יצא לשליחות בארצות הברית במסגרת “תורה מציון”, ושם, כמו בירושלים, ביתם היה פתוח לאנשים רבים – בית של הכנסת אורחים, של שיחה ושל הקשבה.

אבל לצד עולם התורה והחינוך, הרב אבי בחר גם לשרת בצה״ל.
כסרן ברבנות הצבאית וכרב לוחם בגדוד 8207.

על אף שהיה פטור משירות בשל גילו והיותו אב לשמונה ילדים, הוא המשיך להגיע למילואים שוב ושוב מתוך תחושת שליחות עמוקה.

מפקד הגדוד סיפר כי היה עבור החיילים כמו “אבא של הגדוד”.
אדם שדואג לא רק לצרכים המבצעיים, אלא גם לרוח, לנפש ולחוסן של האנשים שסביבו.

הוא נשא ציוד כבד אל תוך הלחימה, אבל נשא גם דבר חשוב לא פחות.

מילים של חיזוק, אמונה ותקווה, אותן שלח לחיילים בקבוצת הווטסאפ של הגדוד.
מילים שאחרי נפילתו נאספו לספר.

בעיני, דמותו של הרב אבי גולדברג מזכירה לנו משהו חשוב מאוד:
שאפשר לחבר בין אהבת התורה לאהבת האדם.
בין רוח למעשה.
בין אמונה לאחריות.

שהעולם שלנו אינו צריך לבחור בין העולמות הללו – אלא לדעת לחבר ביניהם.

סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג נפל בקרב בלבנון במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, והוא בן 43 .

אך כמו דמויות רבות שאנו מזכירים בפינת “האור שנשאר",
גם במקרה שלו האור לא כבה.

הוא נשאר בדרך שהשאיר אחריו.
בערכים שחינך אליהם.
וביכולת להאמין שאפשר לראות טוב – גם באדם וגם בעולם.

יהי זכרו ברוך.

2001–2023   מראשון לציון

הפעם אני כותבת על שיר חנה ג’ורג’י,
צעירה מראשון לציון, העיר שאני חיה בה שנים רבות, העיר שבחרתי בה כבית.

אני ילידת צרפת, אישה שכבר צברה חיים וזיכרונות.
וכשאני מתבוננת בדור הצעיר שגדל כאן, אני רואה את האור שבו.
שיר היתה אחת מנקודות האור הבהירות הללו.

שיר נולדה לגלית ורונן, בת בכורה ואחות גדולה לרועי וליהונתן.
היא גדלה לתוך אהבה והפיצה אותה הלאה.

היא היתה מצטיינת, עמוקה וסקרנית.
אהבה מילים, אהבה מוזיקה, וראתה בסיפורים דרך להבין את העולם.
חלמה ללמוד ב־בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ולכתוב תסריטים משלה, לספר סיפורים שייגעו באנשים,
שיאירו נקודות נסתרות, שיחברו בין לבבות.

אך מעבר לכל הישג, היה בה אור פנימי, יציב ובהיר.

באחד הימים בשירותה כמ"כית, לאחר אירוע קשה בגדוד, כתבה למפקדת שלה משפט שהיה נר לרגליה:

"הקפד לשמור על האור שלך בהיר וזוהר.
אתה אף פעם לא יודע עבור כמה אנשים אתה יכול להוות מגדלור."

שיר בחרה להיות מגדלור.
לא בסיסמה אלא במעשה.

היא שירתה כלוחמת וכמפקדת בגדוד לביאי הבקעה,
החיילים שלה היו בראש סדר העדיפויות שלה,
וידעה שברגעי סערה, מישהו צריך להישאר יציב.
מישהו צריך להאיר את  דרך.

והיא היתה מוכנה להיות האדם הזה עבור הסובבים אותה,
ואף ביקשה להטמיע בהם את הרצון להיות גם הם מגדלורים.

ב־7 באוקטובר 2023 נסעה עם חברותיה למסיבת נובה סמוך לקיבוץ רעים, שם נרצחה, והיא בת 22 בלבד.

חודשים ספורים לאחר הרצחה חלה אביה רונן.
שנה ושלושה ימים לאחר הירצחה של שיר, נדם ליבו.
אסון כפול למשפחה אחת.
כאב שאין לו שיעור.

בפינת "האור שנשאר" אני בוחרת להתעכב על אותו מגדלור.

שיר לא רק "האירה",
היא חיה כך.

האור שלה נשאר.
בהשראה שהיא הותירה,
ובבחירה שלנו לשמור גם אנחנו על האור שלנו בהיר וזוהר.

יהי זכרה וזכר אביה ברוך.

1996–2024   ממגדל העמק

כשאני קוראת את סיפורו של נתי דוד אלפסי,
אני לא פוגשת רק סיפור של קצין מצטיין
אני פוגשת דרך.

נתי היה בעל מסור לשחר ואב אוהב לאיתן יוסף.
איש צעיר, עם לב רחב ונוכחות שקטה,
כזו שלא זקוקה לרעש כדי להשפיע.

כבר מגיל צעיר בחר לשרת. הוא הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד – הריאלי, סיים את מסלול ההכשרה בהצטיינות,
והתקדם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים בכל תפקידי הפיקוד עד לתפקידו האחרון כסמג״ד.

אבל מעבר לדרגות ולתפקידים,
מה שנשאר הוא האופן שבו הנהיג:
בדאגה עמוקה לחייליו, בראיית האדם שמולו,
ובשאיפה מתמדת למצוינות שנובעת מערכים ולא מכוח.

יש רגעים שבהם סיפור חיים מתגלה דווקא במעשה אחד קטן ושקט.
נתי תרם מח עצם והציל את חייה של אם לשלושה ילדים.
בלי כותרות. בלי רעש.
פשוט כי כך הוא בחר להיות.

נתי נפל בקרב בחאן יונס ב־22 בינואר 2024, במהלך מבצע „חרבות ברזל”, והוא בן 27 בלבד.
הכאב גדול, והגעגוע עמוק,
אבל דרכו ממשיכה.

משפחתו הקימה לזכרו את עמותת „תהיו נתי”,
שפועלת לצמצום פערים חברתיים, לסיוע לנערים ולצעירים לפני צבא,
ולחיזוק אחדות העם, בהשראת האדם והערכים שהיה.

בפינת „האור שנשאר” אני בוחרת לזכור לא רק איך נפל,
אלא איך חי.

האור של נתי נשאר.
במעשים. בבחירות.
ובשאלה שהוא משאיר לנו:
איזו דרך אנחנו בוחרים להמשיך.
יהי זכרו ברוך.
שנהיה ראויים.