2004‭ – ‬2023

יש סיפורים שלא עוזבים.
לא בגלל מה שקרה בהם בסוף, אלא בגלל הדרך שבה אדם בחר לחיות אותם.

רוני אשל הייתה בת של בית.
של משפחה.
של קשר עמוק, פשוט ואמיתי.

ילדה שידעה לאהוב, להצחיק, לדאוג, להיות שם.
כזו שממלאת חדר בנוכחות, בחיוך, באנרגיה שמדביקה את כולם.

המוטו שלה היה:
“תעשו הכול עם חיוך והכול יהיה קל יותר.”

ואולי זה מה שכל כך חזק בסיפור שלה ,
שהחיוך הזה לא היה רק רגעים קלים,
אלא דרך חיים.

רוני בחרה בתפקיד של משמעות.
תצפיתנית.
תפקיד שדורש אחריות, ריכוז, הבנה עמוקה של מה שעומד על הכף.

ובאותו בוקר של 7 באוקטובר,
כשהמציאות התהפכה,
היא הייתה שם.

עם קור רוח.
עם מקצועיות.
עם מחויבות.

היא זיהתה, התריעה, העבירה דיווחים, הזעיקה כוחות.
שעות ארוכות שבהן כל פעולה שלה הייתה עולם ומלואו.

ובתוך כל זה,
ברגעים האחרונים,
היא מצאה מקום גם להרגיע את אמא שלה.

“אמא, אני בסדר. לא לדאוג לי. אני גם אוהבת אותך.”
ארבעה לבבות אדומים.

יש משהו במסר הזה שנשאר.
לא רק הגבורה  אלא האנושיות.
לא רק התפקוד אלא הלב.

ואולי זה האור שרוני משאירה לנו:
היכולת להיות גם וגם.

גם חזקים וגם רגישים.
גם מקצועיים וגם אנושיים.
גם בתוך סערה, לא לשכוח את מי שאנחנו.

ובימים כאלה,
כשאנחנו מחפשים על מה להיאחז.
יש משהו בדמות כמו רוני שמזכיר לנו
שגם בתוך החושך
יש אור שנשאר.

מערכת מדור לדור ואנוכי
מחבקות את משפחתה של רוני אשל ז״ל
ומבקשות לזכור לא רק את הרגע שבו נפלה,
אלא את הדרך שבה חיה.

יהי זכרה ברוך.

1981-2024  

ולפעמים דווקא דרך הסיפור שלהם אנחנו נזכרים עד כמה החיבור הזה אפשרי.

בפינת “האור שנשאר” בגיליון 151 של מגזין מדור לדור בחרתי להאיר את דמותו של
סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג ז״ל.

בעיני, הרב אבי גולדברג מייצג משהו עמוק וחשוב עבור החברה הישראלית ,
את האפשרות להיות אדם של תורה ואמונה, ובאותה נשימה גם אדם של עשייה, אחריות ושירות בצה״ל.

הוא היה מחנך ורב בתיכון "הימלפרב" בירושלים, אדם שהקדיש את חייו לחינוך, לערכים ולבניית הדור הבא.
אך מעבר לכך, הוא היה גם אדם של חיבור.

חיבור בין אנשים.
חיבור בין קהילות.
וחיבור בין עולמות שלעיתים נדמה לנו שהם רחוקים זה מזה.

אהבתו לעם ישראל קיבלה ביטוי בדרכים רבות:
בנגינת קלרניט לניצולי שואה ולחולים, בעריכת חופות לזוגות דרך ארגון “צהר”, בהובלת תפילות יום הכיפורים בקיבוץ גינוסר, ובמפגשי שיח שנועדו לקרב בין חלקי העם.

יחד עם משפחתו אף יצא לשליחות בארצות הברית במסגרת “תורה מציון”, ושם, כמו בירושלים, ביתם היה פתוח לאנשים רבים – בית של הכנסת אורחים, של שיחה ושל הקשבה.

אבל לצד עולם התורה והחינוך, הרב אבי בחר גם לשרת בצה״ל.
כסרן ברבנות הצבאית וכרב לוחם בגדוד 8207.

על אף שהיה פטור משירות בשל גילו והיותו אב לשמונה ילדים, הוא המשיך להגיע למילואים שוב ושוב מתוך תחושת שליחות עמוקה.

מפקד הגדוד סיפר כי היה עבור החיילים כמו “אבא של הגדוד”.
אדם שדואג לא רק לצרכים המבצעיים, אלא גם לרוח, לנפש ולחוסן של האנשים שסביבו.

הוא נשא ציוד כבד אל תוך הלחימה, אבל נשא גם דבר חשוב לא פחות.

מילים של חיזוק, אמונה ותקווה, אותן שלח לחיילים בקבוצת הווטסאפ של הגדוד.
מילים שאחרי נפילתו נאספו לספר.

בעיני, דמותו של הרב אבי גולדברג מזכירה לנו משהו חשוב מאוד:
שאפשר לחבר בין אהבת התורה לאהבת האדם.
בין רוח למעשה.
בין אמונה לאחריות.

שהעולם שלנו אינו צריך לבחור בין העולמות הללו – אלא לדעת לחבר ביניהם.

סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג נפל בקרב בלבנון במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, והוא בן 43 .

אך כמו דמויות רבות שאנו מזכירים בפינת “האור שנשאר",
גם במקרה שלו האור לא כבה.

הוא נשאר בדרך שהשאיר אחריו.
בערכים שחינך אליהם.
וביכולת להאמין שאפשר לראות טוב – גם באדם וגם בעולם.

יהי זכרו ברוך.

2001–2023   מראשון לציון

הפעם אני כותבת על שיר חנה ג’ורג’י,
צעירה מראשון לציון, העיר שאני חיה בה שנים רבות, העיר שבחרתי בה כבית.

אני ילידת צרפת, אישה שכבר צברה חיים וזיכרונות.
וכשאני מתבוננת בדור הצעיר שגדל כאן, אני רואה את האור שבו.
שיר היתה אחת מנקודות האור הבהירות הללו.

שיר נולדה לגלית ורונן, בת בכורה ואחות גדולה לרועי וליהונתן.
היא גדלה לתוך אהבה והפיצה אותה הלאה.

היא היתה מצטיינת, עמוקה וסקרנית.
אהבה מילים, אהבה מוזיקה, וראתה בסיפורים דרך להבין את העולם.
חלמה ללמוד ב־בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ולכתוב תסריטים משלה, לספר סיפורים שייגעו באנשים,
שיאירו נקודות נסתרות, שיחברו בין לבבות.

אך מעבר לכל הישג, היה בה אור פנימי, יציב ובהיר.

באחד הימים בשירותה כמ"כית, לאחר אירוע קשה בגדוד, כתבה למפקדת שלה משפט שהיה נר לרגליה:

"הקפד לשמור על האור שלך בהיר וזוהר.
אתה אף פעם לא יודע עבור כמה אנשים אתה יכול להוות מגדלור."

שיר בחרה להיות מגדלור.
לא בסיסמה אלא במעשה.

היא שירתה כלוחמת וכמפקדת בגדוד לביאי הבקעה,
החיילים שלה היו בראש סדר העדיפויות שלה,
וידעה שברגעי סערה, מישהו צריך להישאר יציב.
מישהו צריך להאיר את  דרך.

והיא היתה מוכנה להיות האדם הזה עבור הסובבים אותה,
ואף ביקשה להטמיע בהם את הרצון להיות גם הם מגדלורים.

ב־7 באוקטובר 2023 נסעה עם חברותיה למסיבת נובה סמוך לקיבוץ רעים, שם נרצחה, והיא בת 22 בלבד.

חודשים ספורים לאחר הרצחה חלה אביה רונן.
שנה ושלושה ימים לאחר הירצחה של שיר, נדם ליבו.
אסון כפול למשפחה אחת.
כאב שאין לו שיעור.

בפינת "האור שנשאר" אני בוחרת להתעכב על אותו מגדלור.

שיר לא רק "האירה",
היא חיה כך.

האור שלה נשאר.
בהשראה שהיא הותירה,
ובבחירה שלנו לשמור גם אנחנו על האור שלנו בהיר וזוהר.

יהי זכרה וזכר אביה ברוך.

1996–2024   ממגדל העמק

כשאני קוראת את סיפורו של נתי דוד אלפסי,
אני לא פוגשת רק סיפור של קצין מצטיין
אני פוגשת דרך.

נתי היה בעל מסור לשחר ואב אוהב לאיתן יוסף.
איש צעיר, עם לב רחב ונוכחות שקטה,
כזו שלא זקוקה לרעש כדי להשפיע.

כבר מגיל צעיר בחר לשרת. הוא הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד – הריאלי, סיים את מסלול ההכשרה בהצטיינות,
והתקדם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים בכל תפקידי הפיקוד עד לתפקידו האחרון כסמג״ד.

אבל מעבר לדרגות ולתפקידים,
מה שנשאר הוא האופן שבו הנהיג:
בדאגה עמוקה לחייליו, בראיית האדם שמולו,
ובשאיפה מתמדת למצוינות שנובעת מערכים ולא מכוח.

יש רגעים שבהם סיפור חיים מתגלה דווקא במעשה אחד קטן ושקט.
נתי תרם מח עצם והציל את חייה של אם לשלושה ילדים.
בלי כותרות. בלי רעש.
פשוט כי כך הוא בחר להיות.

נתי נפל בקרב בחאן יונס ב־22 בינואר 2024, במהלך מבצע „חרבות ברזל”, והוא בן 27 בלבד.
הכאב גדול, והגעגוע עמוק,
אבל דרכו ממשיכה.

משפחתו הקימה לזכרו את עמותת „תהיו נתי”,
שפועלת לצמצום פערים חברתיים, לסיוע לנערים ולצעירים לפני צבא,
ולחיזוק אחדות העם, בהשראת האדם והערכים שהיה.

בפינת „האור שנשאר” אני בוחרת לזכור לא רק איך נפל,
אלא איך חי.

האור של נתי נשאר.
במעשים. בבחירות.
ובשאלה שהוא משאיר לנו:
איזו דרך אנחנו בוחרים להמשיך.
יהי זכרו ברוך.
שנהיה ראויים.

2000–2023 

יש אנשים שהנוכחות שלהם יוצרת מרחב.
לא כזה שמרעיש, אלא כזה שמאפשר.
מרחב שבו מותר להיות. באמת.

תפארת לפידות הייתה כזאת, ילדת אור וחופש.
צחוק מתפרץ, עיניים מקשיבות, לב פתוח עד הסוף.
לא מתוך סקרנות חודרנית, אלא מתוך הקשבה עמוקה, כזו שבסופה יש קבלה שלמה.
כזו שלא מנסה לתקן, רק להיות.

תפארת הייתה דבק אנושי,
מחברת בין אנשים שביום־יום לא אמורים להתחבר,
מים ושמן אבל איכשהו, כשהיא באמצע, זה עבד טוב.

היא לא הייתה “חברה של כיף".
היא הייתה חברה של נשמה.
כזו שיודעת לעקוף הגנות, לצלול לעומק, ולהישאר שם בלי פחד, בלי שיפוט, עם הרבה אמת.

סיפור מותה הוא גם סיפור חייה,
כי הערכים שהובילו אותה הם אלה שהובילו גם את הבחירה האחרונה שלה.

אחרי מסע ארוך בעולם, עם חופש כדרך חיים, תפארת חזרה לארץ לביקור,
כרטיס חזרה לאוסטרליה כבר חיכה לה.
אבל אז, ברגע אחד, בזמן אמת – היא בחרה שוב באדם שמולה.

כשראתה חברה שנוסעת לבד, היא עצרה,
סגרה דלת ובחרה לא להשאיר אף אחת לבד.

גם ברגעים הקשים ביותר, כשכבר הבינה את גודל הסכנה, היא התקשרה להוריה.
לא כדי להבהיל,רק כדי להיות בקשר.
כדי לומר: "אני כאן, ואתם איתי".

בעיניי, תפארת נרצחה בעת מילוי תפקידה כחברה
לא תפקיד רשמי, לא תפקיד שמקבלים עליו תעודה
אלא שליחות אנושית פשוטה ועמוקה:
להיות שם. באמת.

הערכים שהובילו אותה: חברות אמת, אחריות, חיבור, נוכחות
הם ערכים שאני כל כך מאמינה בהם בחיים ,בעשייה בקהילה,
בדרך שבה אנחנו בוחרים זה את זה, יום־יום, גם כשלא נוח, גם כשלא בטוח.

האור של תפארת לא כבה.
הוא נשאר בכל מי שפגשה, בכל מי שחוותה דרכה שייכות
ובכל רגע שבו מישהו בוחר לא להשאיר אדם אחר לבד.

יהי זכרה ברוך.
והאור  ימשיך.