אני יושבת מול קופסה מיוחדת הנפתחת לשני צדדים, בצבע ירוק מתקלף, קופסת שלושת הקומות האוצרת בתוכה אוצרות והאוצרות, כפתורים. ופתאום עולים זכרונות של ילדות, של אמא מרכיבה את משקפיה, ערמת בגדים לתיקון לידה, רוכנת אל מחט קטנה, בלתי נראית ומנסה להשחיל את החוט, מלפפת אותו בידיים מיומנות סביב זיז בולט בראש המכונה ורגליה נעות על הדוושה תוך שהיא מסובבת בידה השמאלית את גלגל מכונת התפירה. היה בה שקט, כאילו תנועות הדוושה הרגיעו אותה. היא הייתה עוצרת, מסיימת לסובב את הגלגל ואז בודקת, בוחנת בגדים שנפל להם כפתור, מחפשת בכל קומות הקופסה ומוצאת אחד תואם בגודל ובצבע הרצוי לאותו הבגד. בתוך אותה קופסה הייתה לה שקית ניילון בתוך השקית נייר שעטף, כך הבנתי, אוצר. כפתורי זכוכית בצבע תכלת מנצנץ. אמא שמרה על הכפתורים הללו. מעולם לא יצא לי לשאול אותה, ידעתי שהכפתורים הללו חשובים לה במיוחד והיא ידעה שאני מעוניינת להחזיק אותם והם אוצר בשבילי כפי שהם בשבילה. תמיד החזרתי את כפתורי הזכוכית ביראת קודש, עטפתי אותם, קודם בנייר ואחר כך בניילון והנחתי אותם בקומה שאמא יעדה להם תחובים שם בפנים שלא יראו ויהיו גלויים.

 כפתור במקורו נועד לקישוט והיה מצרך נדיר ויקר בעת העתיקה, אולם כפתור הסוגר לולאה מייצר פתרון עבור הבגד הפתוח, עבור האדם אותו הוא לובש. אין פלא אם כך שבתוך המילה כפתור מסתתרת לה המילה פתור – פתרון לדילמה. לבישת בגד מכופתר דורשת תשומת לב וכמה מרושלים אנו נראים אם כפתרנו לא נכון את הבגד. אולי בעצם כל חיינו אנו מתמודדים עם דילמות, קונפליקטים, לולאות סבוכות יותר ופחות עד שמגיע הכפתור ומאזן, סוגר את הקונפליקט, את הבגד בדרך טובה ונוחה לנו, אנו הלובשים אותו. לולאה פתוחה, ריקה מתוכן, מייצרת דילמה, מוציאה אותנו מאיזון, היא הלא נודע שלנו הכפתור, שונה בתכלית השינוי במהותו משלים את החסר, מביא את האיזון שבבגד, האיזון שלנו.

בעת בניית המשכן הצטווה משה על ידי אלוקים לבנות מנורה שתאיר תמיד, תהווה סמל לקיום העם היהודי, קישוטי המנורה היו כפתור ופרח. צורתו של הכפתור הייתה כדורית ולא שטוחה כפי שהיא בימינו." ועשית מנורת זהב טהור "..גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.." מאז ועד המאה העשרים הצירוף של "כפתור ופרח" הפך למטבע לשון בהקשר של מחמאה והערכה גדולה, מלאכת מחשבת והיא המקבילה הפחות מוכרת ל "וואו", "מהמם" של ימינו. שתי הצורות הן הכפתור והן הפרח הן מעוגלות ללא קווים שבורים ובחווית המתבונן מייצגות הרמוניה ושלווה, צורות אינסופיות.

אני חושבת על ההבדל בתשומת הלב שאמא ובני דורה נתנו לפרטים הקטנים, תפירת כפתור, איחוי קרע, הקדשת הזמן לעומת העת הזו בה הטכנולוגיה מזמנת לנו אינסוף אפשרויות מבלי לזוז "הכל בלחיצת כפתור" מטבע הלשון הרווח בימינו.

וחשבתי לעצמי, אנחנו כפתורים, לפעמים נפרמים מבגד, נראים אולי שחוקים מצבע ומנסים שלא להשחק, דברים עבורנו לעיתים לא פתורים ואנו מנסים להשאר עדכנים ככפתור הייטקי אולם איכשהו תמיד מבקשים לחזור בסוף יום לספה הנוחה בביתנו להתכרבל להתעגל לשים כף יד בכף ידו של אהובנו, את היום הזה פתרנו וביום הבא יצוצו כנראה לולאות אחרות ואנו נתפור לכל אחת מהן את הכפתור המתאים לה.

אתם מוזמנים להאזין לשיר של אושרי כהן המוכשר – "כפתורים"

אורלי צאיג – מדריכת הורים

בתקופה האחרונה, חגגנו 3 חגים ומועדים, המהווים פסקי זמן משיגרה שרק התחלנו להסתגל אליה. למה השגרה חשובה לנו? שיגרה מייצרת ביטחון וקביעות אצל בני האדם ואצל הילדים בפרט, ביטחון זה, מוביל לשלווה ומפנה מקום להתפתחות. 

איך תכינו את ילדיכם ואתכם לחזרה לשיגרה? 

*כמובן שהדבר תלוי בגיל אולם הכלים הם אותם כלים.

1. שוחחו עם ילדיכם על החזרה לשגרה, על כך שבעוד כמה ימים הם יחזרו למסגרות ואתם ההורים תחזרו לעבודה. 
2. אני ממליצה שיומיים לפני השיבה למסגרות, תחזירו את שעת ההתעוררות והשינה שאליהם ילדיכם רגילים בזמן השגרה. בעזרת שינה סדירה, רמת הריכוז שלהם תעלה, ההתפתחות שלהם תהיה בריאה יותר וכמובן יהיה להם קל יותר להתעורר בבוקר.
3. מצאו את הזמן לתרגל יחד עם ילדיכם, הכנת שיעורים וחזרה על החומר הנלמד. תרגלו עם ילדיכם מגוון רחב של מקצועות, כאלו שהם שולטים בהם יותר וכאלו שפחות. האיזון ביניהם יסייע להורדת העומס והתסכול שילדיכם חווים ממקצוע שהם מתקשים בו. 
4. בחגים, לעיתים קרובות גם התזונה משתנה, וזמני הארוחות מתעכבים. החזירו את ילדיכם להרגלי תזונה מאוזנים, כמו שהם רגילים בשגרה, על מנת שהם לא יחושו רעב בזמני פעילות או לימודים.
5. דברו עם ילדיכם על חוויות רגשיות, טובות יותר ופחות, מהמסגרות החינוכיות. שאלו אותם: מה משמח אתכם? מה מעציב אתכם? מה מכעיס אתכם? איך אתם מתמודדים עם הרגשות האלו? בעזרת השאלות, תקבלו הצצה לעולמם של ילדיכם ולחוויות שחוו. השאלות והשיח, יתנו לכם ולילדיכם את היכולת להכיל את הרגשות שלהם ולמצוא דרכי התמודדות טובות עבורם.
6. שחקו עם ילדיכם משחקי תפקידים, המדמים סיטואציות חברתיות, שהם ידמיינו וימציאו. מתוך הרעיונות שילדיכם יעלו, תוכלו להבין את דרכי החשיבה שלהם ואת דרכם למצוא פתרונות לקונפליקטים. במידה והם לא מוצאים פיתרון, תוכלו לסייע ולהציע פתרונות בעצמכם. המשחק יקרב אתכם לעולמם וילדיכם ידעו שהם יכולים לפנות אליכם כשיצטרכו.
7. ספרו לילדיכם שעונת השנה מתחלפת לסתיו, שוחחו איתם על שינויי מזג האויר, על חשיבות השמירה על חום הגוף שמצריך התאמה בלבוש. דברו על כך שלעיתים קריר בבוקר, כדאי לנעול נעליים עם גרביים ואפשרו להם לבחור בגדים שמתאימים לעונה. 
8. שוחחו עם ילדיכם על הצרכים שלכם בעת חזרה לשיגרה וכל מה שחשוב לכם בתיאום הציפיות איתם. חשוב שתדברו עם ילדיכם על צרכיהם אך מבלי להזניח את הצרכים שלכם. למשל תוכלו לדבר איתם על לוח הזמנים שלכם, ומתי נוח לכם לשוחח איתם בזמן העבודה, למעט מקרים דחופים. 

תכשירו את ילדיכם לחזרה למסגרת ברמה הרגשית חברתית, התייחסו למזג האויר המשתנה, לוח הזמנים ביומיום, חזרו איתם על החומר הנלמד וכן על הצרכים שלכם. בעזרת תיאום הציפיות תייצרו ביטחון ושלווה גם אצלכם וגם אצל ילדיכם בחזרה לשגרה.

זקוקים להמלצות בהתאמה אישית למשפחתכם? 

דברו איתי!

מועדים לשימחה,

אורלי צאיג מדריכת הורים.

 

אנו נמצאים בחודש אלול, בו נוהגים באמירת סליחות. מיום ב' אלול עד יום הכיפורים, נוהגים ללכת לבית הכנסת לפנות בוקר להתפלל ולקרוא פיוטים המבטאים סליחה ומחילה מבורא עולם. על מה מבקשים סליחה? אנחנו מבקשים סליחה על היחס אחד כלפי השני, ומבקשים סליחה מהבורא על כך שלא מילאנו אחר בקשתו, תמצית בקשתו היא "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע.. ובחרת בחיים" דברים ל',ט'ו. ניתנה בידינו אפשרות הבחירה, בין מוות שהוא רע לבין חיים שהם דבר טוב. אנחנו בוחרים איך לחיות את החיים ולהפוך אותם לדבר טוב. עוד לפני כן נאמר במקרא, "ואהבת לרעך כמוך" כלומר בא הבורא ואומר לנו – החיים הם לאהוב את עצמך ואת האחר, לפעמים אנחנו מתבלבלים ונוטים לחשוב שכוונת הבורא הייתה ואהבת לרעך כמוך – רק אם הוא כמוך. אם נבחן מנין הדבר נובע נראה שהפחד מהלא מוכר והשונה, הוא שמאיים עלינו. הבורא מבקש מאיתנו, לא להסיט את מבטינו, לבחור להסתכל על השונה מתוך כבוד ולא מתוך יראת פחד, להכיר את השונה ולהבין שאולי הוא משלים אותנו.

בימים אלו אנו קוראים על אביב גפן, אחד היוצרים החשובים שקם ואומר לאוכלוסיה שלמה של מאמינים: "הייתי בור ואני מבקש סליחה". לא ידעתי, פחדתי להכיר, בחרתי לאהוב רק את מי שכמוני, אני בוחר בחיבור אתכם. איזו גדולה יש באדם לקום ולומר את הדברים. כמה אנחנו נחלקים ומתפצלים בחיינו ובורא עולם מבקש, תאמינו בעצמכם וכך תוכלו להאמין באחר זו תמצית החיים.

לא מכבר נפתחה שנת הלימודים, אותה התחילו ילדים שונים, בעלי כישורים שונים, הבאים מבתים שונים. כל אחד מהתלמידים, ראוי לכבוד כפי שכתב הרב קרליבך וחשוב שנזכור ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". כלומר כל תלמיד צריך וראוי להכוונה על מנת שהבחירות שלו יהיו מוצלחות עבור עצמו ועבור החברה אליה הוא משתייך.

אחריות גדולה מוטלת על כתפי המחנכים להיות עם "לב שומע". כמה הם צריכים לבחור בכל יום מחדש להאמין בעצמם, להאמין בילדים וכן לבחור להאמין בממונים עליהם שיעשו ככל שביכולתם להגן על זכויותיהם.

בואו נאמין בעצמנו מחדש, נאמין באחרים, נשמח בחלקינו ונשמח בחיים. כן, נדע גם לבקש סליחה.

אתם מוזמנים להאזין לעמיר בן עיון, ישי ריבו, ונתן גושן שרים את "אדון הסליחות" פיוט שנהוג לשיר עד יום הכיפורים.

https://www.youtube.com/watch?v=xyoXmvEXKpk

במאה ה-13 לפני הספירה, יצאו משה ובני ישראל ממצרים, אחרי עבדות של כ-200 שנים, והחלו את מסעם במדבר לכיוון ארץ ישראל. במדבר, ציווה אלוקים את משה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). המקדש שנקרא המשכן, הוא הסמל לאהבת בורא עולם את עם ישראל, המהווה את החיבור הראשוני, הגשמי בין העם לבורא. במשכן מונח ארון הברית ובתוכו לוחות הברית עליהם כתובים עשרת הדברות, המהוות את הקוד המוסרי של עם ישראל, התשתית הערכית והרוחנית שלו. אלוקים ציווה על עם ישראל "ואהבת לרעך כמוך"(ויקרא יט יח) כלומר לאהוב אחד את השני. החיבור הרוחני שלנו לבורא עולם, יתקיים אם נאהב את עצמנו ונהיה מסוגלים לאהוב ולהכיל את האחר, משמע, אהבה היא שלום.

אחרי שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, הם התיישבו בתוכה, דוד המלך כבש את הארץ ובנו שלמה בנה את בית המקדש על הר המוריה בירושלים. לבניין המקדש הגיעו תרומות מכל העמים מסביב, זו הייתה עת של שלום. בית המקדש שימש מקום התכנסות לעם, שבא להקשיב לקריאה בתורה 3 פעמים בשנה, הם הביאו לכוהנים מתנובת הארץ, כך התנהלה שגרת העם באהבה ובשלום. עם עליית הבבלים השתנה הקוד המוסרי אליו נסחף העם, כאשר אהבת חינם הפכה לשינאת חינם. 

יום ט' באב הוא יום החורבן, הבא עלינו מתוך מוסר ירוד ושנאת חינם. הנה שישה ימים אחרי, בט"ו באב, הצטוו בנות ישראל ללבוש לבן המסמל ביהדות טוהר, לצאת לכרמים, לחולל ולמצוא את שאהבה ליבן, להקים בית בישראל, למצוא אהבה שאינה תלויה בדבר המגיעה מנפש זכה אהבה פשוטה בין בני אדם. מאז ועד היום, שואל החתן המיועד "התנשאי לי?" הכוונה במשפט זה היא שאם תבחרי להיות לצידי אתרומם ואצליח, ארגיש שאת נושאת אותי על כפיים ואתעצם בזכותך. כשיקבל את אישורה של הכלה המיועדת, הוא יעמוד מתחת לחופה ויאמר "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" כלומר, את המקדש שלי וכך אתייחס לנישואינו. לאחר מכן הוא ישבור כוס לזכר חורבן בית המקדש כי גם ביום חגנו הגדול אנו זוכרים את החורבן, זוכרים את שנאת החינם ומובילים לאהבת חינם.

השנה, בט' באב, צה"ל יצא למבצע צבאי ואנחנו התפללנו שלא יהיו נפגעים. התקבלה החלטה שהמבצע יקרא: "עלות השחר", כמה תקווה ושאיפה לשלום יש בשם הזה. כמו ששלום חנוך בשירו "נגד הרוח" כותב: " עוד יעלה השחר, אהובתי אל פחד.."

תולדות עמינו שזורים ברגעי חושך גדולים לעומת אור מזוכך ובורא עולם מזכיר לנו שהבחירה בידנו. "נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים" דברים ל, טו'

אהבה היא שלום בתוכנו, בתוך עמינו, בעולמנו.

לו יהי.

בימי המלך אלכסנדר מוקדון, נבנתה לכבודו במצרים, עיר גדולה ושמה אלכסנדריה. על בנייתה של אלכסנדריה, שקד גדול האדריכלים, דינוקראטס, יחד עם תלמידו המוכשר והצעיר, סוסטרטוס, כבר בזמן שבנו אותה, שמה נישא למרחקים. סוסטרטוס הצעיר, שלח מכתב לארוסתו, ביקש שתגיע מאתונה, לצפות בפלא הנבנה, היא נענתה בחיוב להזמנה ועלתה יחד עם הוריה לסירה. כשהתקרבו אל חופי אלכסנדריה, החלה בלילה סערה, רגע לפני שהגיעו אל יעדם, נטרפה הסירה וגופותיהם נסחפו אל החוף. כשסוסטרטוס שמע את הבשורה, לא ידע את נפשו מרוב צער ומורו דינוקראטס הציע לו לבנות אנדרטה לזיכרה של אהובתו. במשך שנים ארוכות שקד סוסטרטוס ובנה מגדל אור לזכרה של אהובתו, על חצי האי פארוס הסמוך לאלכסנדריה. בראשו של המגדלור הובערו לפידים כל לילה, גובהו היה 130 מטר, הוא נראה למרחקים והאיר בלילות את הדרך לספינות. המגדלור של סוסטרטוס נחשב לראשון בעולם, כל כך נדיר היה שהוא נכלל כאחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק. המגדלור עמד על תילו כ-1600 שנים עד שנהרס ברעידת אדמה.

בעיניי, הורים הם מטפורה למגדלור, משום שהם מראים ומכוונים לילדיהם את הדרך מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. תפקיד ההורים הוא לשמש אוזן קשבת, להכשיר את ילדיהם ולחיים, להוביל אותם להרגיש בטוחים בעצמם ולראות במשפחתם את חוף המבטחים שלהם. 

בדינמיקה המשפחתית, מתוך הקשר המיוחד שנוצר, גם האחים והאחיות משמשים מגדלור. האחים מרגישים אחריות, אף על פי שהם לא תמיד בטוחים והרבה פעמים תוהים האם יכולים להיות קרן האור המיוחלת, הם עדיין מתייעצים ומכוונים אחד לשני את הדרך. האחים והאחיות משמשים אחד לשני כתף לשים עליה ראש.

שירה קרני, מתוך חוויה אישית כתבה, הלחינה ושרה את השיר "מגדלור" בו היא שרה:

"(אם הייתי יכולה)

להיות לך מגדלור באפלה

קרן אור אחות קטנה

(בואי)"

https://www.youtube.com/watch?v=XJSKb_Xxshw 

לכם הורים ומשפחות אני אומרת, לעולם אל תפסיקו לנסות, אתם המגדלור גם אם אתם לא תמיד מרגישים כך. 

אורלי צאיג מדריכת הורים  

 

בס"ד

 

אני זוכרת שבני נולד ואני רואה אותו עדיין מחובר אלי בחבל הטבור. מניחים אותו עלי ואני מקרבת אליו ידיים, עוטפת אותו וראשי מתכופף. אני מנשקת אותו וזה רגע מופלא, רגע של אושר טהור ומזוכך, ענוג כל כך. מרימה את ראשי למעלה, מחייכת, מנשקת בעדינות את היצור השברירי הזה, אני אמא. מתבוננת באצבעותיו, מנשקת אחת אחת, העולם הוא ענן לבן ואני בתוכו. הוא, אני, מסביב האיש שלי ועוד אנשים, כאן ועכשיו, עוד נשיקה, כך בעדינות והדמעות זולגות ללא מעצורים. אני בוכה וצוחקת, אני נבוכה? כך מרגישה אהבה טהורה? אהבה שלא תלויה בדבר, אמא מנשקת את תינוקה. 

הוא גדל, ילדי, כמעט בן שנה, כבר הולך הליכה יציבה, החלטנו להכניס אותו למעון ילדים. לאחר שבועיים במעון הילדים, אבן נזרקה בטעות, פגעה בראשו וגרמה לו לדמם. משם התפתח גידול מדמם, המנגיומה, אנו עוטפים אותו בנשיקות, נשיקות המלוות בפחד מהול באהבה או אהבה מהולה בפחד, היינו מבולבלים באותה התקופה. במשך חודש, יום ולילה, בני דמם מראשו ובמעון לא הסכימו לקחת אחריות. הם היו מוכנים שיגיע למעון, רק אם אני האמא אשב ואחכה בחוץ, וכשידמם אקח לקופת חולים. במעון בקשו ממני, להיכנס לאחת הכיתות ולמלא מקום, היות ואני כבר נמצאת שם. זה עזר לי, הסיח את דעתי, אהבתי להיות עם הילדים בכיתה, הרגשתי עטופה, חיבקתי ונישקתי. בין לבין אפשרו לי להציץ על האהוב הקטן שלי, מבלי שיראה וכך הצלחתי לשמר את שגרת יומו. 

כעבור חודש, הרופאים מצאו שיש לבני אנמיה ובעקבות זאת החליטו לבצע ניתוח ראש. נכנסתי עם הרופאים לחדר הניתוח וללא הודעה מוקדמת הסבירו לי שהניתוח יתבצע ללא הרדמה שכן הבן מאוד אנמי והרדמה מוסיפה סיכון. בנוסף, הודיעו לי שעלי להחזיק את בני לאורך הניתוח על מנת שיחתכו, ויתפרו את ראשו, מכיוון שלהרדים אסור, זה מסוכן. נשקתי את ילדי וביקשתי ללא מילים שייתן לי את הכוח, נשיקות של יראת פחד נוראית. הרופא חותך, ואני מחזיקה את בני הזועק מבכי, מסתכל עלי כאומר:"אמא, איך את מאפשרת את זה?" ואני שעוטפת אותו כל הימים בנשיקות לא יכולה לנשק, משום שלא ניתן להזיז את הרופא, זה מסוכן. לא הרשתי לעצמי לבכות או שפשוט התאבנתי, החזקתי אותו בכתפיים, הסתכלתי עליו וניסיתי לשיר:"כמה ענוג הוא" שיר שנהגתי לשיר לו לאורך כל השנה, שיר שגרם לו לחייך. כשניתן לי אישור אספתי אותו לחיקי, נישקתי אותו והבטחתי לו ולעצמי שאשמור עליו עד עולם, על הילד הגיבור שלי. 

לפני כשבוע נפטרה אימי בשיבה טובה, בשנתה "מות נשיקה" נישקתי את אימי נשיקה אחרונה על מיצחה, נשיקת פרידה וחשבתי איזו זכות לבוא לעולם בנשיקה ולהיפרד מהעולם בנשיקה. 

 היום אני מלווה משפחות שונות ומגוונות, להן אני אומרת תחבקו, תנשקו את ילדיכם שירגישו כמה הם אהובים, על מנת שהם יצאו מחוזקים לחיים. הלא נשיקה היא אהבה, היפוכה של המילה נשק. כשילדיכם כועסים, נשקו אותם, כשילדיכם עצובים, נשקו אותם שירגישו את חום גופכם יחוו את קירבתכם, אהבתכם, טעם הנשיקה שלכם לעולם לא ילך לאיבוד.