כל הפוסטים בבמבט אישי

יש משהו כמעט פרדוקסלי באופן שבו יצירתיות פועלת. ככל שאנחנו מתאמצים יותר, חושבים חזק יותר, מנסים לדחוף פתרון בכוח, כך

בכל מקום שבו בני אדם נפגשים משפחה, צוות עבודה, דיור מוגן או קהילה נפגשות גם נקודות מבט של דורות שונים.

מושג שאנחנו נוטים לייחס לקריירה, לפרויקטים, למשימות.אבל האמת היא שהמעגלים החשובים ביותר שדורשים סגירה – הם דווקא במערכות היחסים שלנו

יש מביננו האומרים:“כדי לפעול ביעילות אני זקוק לחופש, מסגרות וכללים גורמים לי לתחושת מחנק.” אולם בפועל כשהם מקבלים את החופש

אמנם מה שמאפשר לנו לקום בבוקר ולהתנהל בעולם זו הריצפה היציבה אליה אנו קמים. כל רעש אדמה מבהיל אותנו ומזכיר

את המושג דיכאון תעסוקתי, פגשתי בלימודים שלי ״CBT תעסוקתי״, הרבה דברים הסתדרו לי מתוך ההכרות של הנושא הזה. דיכאון תעסוקתי,

יש רגעים בחיים בהם אנחנו מביטים אחורה ושואלים את עצמנו, למה לא פעלתי אחרת. למה בחרתי כך ולא אחרת, מחשבות

כשמדברים על “תיקון”, רובנו חושבים על תיקון חיצוני: תיקון של קלקול במכונית, ברז מטפטף, טלפון שבור. אולם אם  נעמיק  בנושא,

הרבה פעמים כשבניתי עם אנשים חלופה לזיכרון שהעלו, הם אמרו לי, את מביאה תקווה. פתאום נפתח פתח לראות מתוך המקום

יש מילים שקטנות בצליל וענקיות במשמעות. "סליחה" היא אחת מהן.  בעולם שבו הפצעים עוד פתוחים, הדעות מקוטבות, והלבבות לא תמיד