מכירים את זה שכשחוזרים מחו"ל, טיול שאמור למלא, מרוקן?
בימים האחרונים נפלתי.
נגמרו לי האנרגיות.
הרגשתי איך משהו בתוכי מתעייף, רוצה לברוח. זה חלק שאני מכירה כבר שנים.
החלק שרוצה להרוס, לשבור את הכלים, לבעוט. החלק שמעדיף להישאר על הספה, לבהות במסך, להיעלם קצת מהעולם .החלק שמנסה לשכנע אותי להבריז, לוותר על מה שקבעתי, לזוז הצידה מהדרך.
שבוע לפני כן נרשמתי לריטריט .יום שלם של מדיטציות בקבוצת בוגרים שאני לומדת עם חלקם. ידעתי שאני רוצה ללכת .משהו בי בחר בזה מראש. ועדיין ,כשהייתי צריכה להגיע, עלתה בי המחשבה להבריז. להישאר בבית. לתת לעייפות להחליט במקומי.
ושם אני פוגשת את השכבות.
השכבה הראשונה אומרת: אין כוח.
השכבה שמתחתיה אומרת :תברחי.
מתחתיה יש עומס, אולי גם קול ישן שמכיר את הדרך של ההרס.
ומתחת לכל אלה יש רצון עמוק להמשיך. רצון לחזור אל עצמי, אל הדרך שלי, אל מה שחשוב לי באמת.
בסוף הלכתי לריטריט.
לא מתוך כוח גדול, אלא מתוך בחירה קטנה ונכונה. המורה ביקש שניתן את מאה האחוז שלנו .ונתתי את מאה האחוז שהיה לי באותו רגע. בלי הצגות ,בלי מאמץ להיות מישהי אחרת.
ומשם משהו השתנה.
הכוח חזר לתוכי .התבהר לי שוב שאני מכוונת בחזרה לדרך שלי.
גם אצל אנשים שאני מלווה בחיפוש הדרך שלהם, אני פוגשת את אותן שכבות. לפעמים מעל פני השטח יש בלבול, דחיינות, כעס, עייפות או רצון לברוח. אבל כשעוצרים ומקשיבים לעומק, מגלים שמתחת לכל זה יש רצון למצוא מקום, משמעות, כיוון.
למדתי על עצמי שברגעים כאלה כדאי לעצור.
להכיר את השדון.
לתת לו שם.
ולבחור מתוך הקול העמוק יותר.
כי לפעמים הדרך מתחילה בדיוק ברגע שבו בוחרים להישאר איתה.
סיגל גבאי – אימון ,ליווי ויעוץ לצעירים למצוא את הכיוון – מאמנת מוסמכת, Master NLP, מנחת קבוצות ומתרגלת מיינדפולנס.
