בשנה האחרונה אני מעבירה מדיטראנס, תרגול של 50 דקות ריקוד טראנס ועשר דקות של שקט. מרחב שמאפשר לגוף לנוע, להשתחרר, להתעייף, ואז לעצור. לעבור מרעש לשקט.
עד אתמול, כמעט כל מה שהיה קשור למדיטראנס הגיע עם הרבה מאמץ. פרסומים ועוד פרסומים, הודעות, מחשבות, בדיקות מי נרשם ומי עדיין מתלבט. יחד עם כל העשייה הזאת היה גם הרבה לחץ פנימי. רציתי שזה יצליח, רציתי שיגיעו אנשים, רציתי להרגיש שיש הצדקה למה שאני מביאה.
לפעמים הרצון הזה הופך לאחיזה. במקום ליהנות מהדרך, אני מנסה לשלוט בתוצאה. במקום לסמוך על מה שכבר נוצר, אני מחפשת עוד פעולה שאוכל לעשות.
לפני שבועיים החלטתי לחזור ולהעביר את המדיטראנס, אחרי ארבעה חודשים שבהם עצרתי. משהו בהחלטה הזאת היה שונה. פרסמתי בקבוצה, פרסמתי בעוד קבוצה, וזהו. המשכתי בחיים שלי. בלי להציף, בלי לבדוק כל רגע, בלי להפעיל את כל הכוחות.
ואז זה קרה.
אנשים התחילו להירשם. הודעה ועוד הודעה. המקום התמלא כמעט מעצמו.
ישבתי מול מה שקורה והבנתי משהו: כשהפסקתי להתאמץ כל כך, נוצר מקום לדברים להגיע. לא הפסקתי לפעול, אבל הפעולה כבר לא יצאה מתוך פחד. עשיתי את החלק שלי ושחררתי.
אולי זה בדיוק מה שאני מלמדת במדיטראנס, מבלי ששמתי לב. במשך 50 דקות הגוף נע, מתאמץ, מזיע ומשחרר. ואז המוזיקה נעצרת. מגיע השקט. אין יותר מה לעשות.
ובתוך העצירה הזאת משהו חדש יכול להופיע.
אני מגלה שלא כל דבר צריך לדחוף. לפעמים הכיוון מתבהר דווקא כשאני משחררת את האחיזה, נשארת נוכחת וסומכת על הדרך שכבר התחילה להיווצר.
