הפרדוקס הגדול של הנדיבות הוא שככל שאתה נותן מעצמך יותר, לא רק שלא חסרת, אלא שאתה הופך עשיר ומלא יותר.
כידוע השורש נתן נקרא לשני הצדדים ומעיד על כך שמי שנותן גם נותן לעצמו. ז"א שבאותו זמן שהוא נותן הוא גם מקבל.
מחקרי מוח מוכיחים שכאשר אדם פועל בנדיבות, מופעלות במוחו מערכות התגמול והעונג (בדומה לאכילת שוקולד או זכייה בפרס).
באותו זמן משתחררים לגופו הורמונים שונים:
דופמין – המעניק תחושת אנרגיה ואושר,
אוקסיטוצין – הורמון הקשר והאהבה, המפחית לחץ דם ומגן על הלב,
ואנדורפינים – משככי כאבים טבעיים המרוממים את מצב הרוח.
למעשה, אנשים נדיבים נוטים לדווח על רמות מתח נמוכות יותר ועל שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים.
אנשים אלו פשוט חיים בתדר של נתינה, ואצלם זהו מעשה יומיומי.
הכלל של מצות צדקה אומר לתת מעט להרבה אנשים, והסיבה היא כדי להרגיל אותנו לפעולה של הנתינה מעצמנו.
בעצם, נדיבות לא מתבטאת רק בנתינת צדקה או כסף, אלא גם בהשפעה חיובית על השני.
כמו הקשבה לחבר במצוקה, נדיבות הלב – כאשר דנים אחרים לכף זכות, לסלוח, לפרגן, ולאחל הצלחה לאחרים מכל הלב (גם כשהם מתחרים בנו), או מתן עצה ללא ציפייה לתמורה.
בפן הפסיכולוגי, אחד הדרכים לצאת מדיכאון או להעלות את תחושת הערך העצמי הוא להתעסק בנתינה לאחרים ולצאת מהעיסוק סביב עצמנו ורגשותינו.
גם ברמה החברתית לנדיבות יש השפעה חיובית. היא יוצרת אדוות.
כאשר אדם א' עוזר לאדם ב', אדם ב' לרוב לא רק ירגיש אסיר תודה, אלא יטה לעזור לאדם ג' בהמשך היום.
נדיבות בונה אמון חברתי שותפות וערבות הדדית, ואף יוצרת חברה חסונה יותר מול משברים.
לבחור בנדיבות היא אמנם בחירה אמיצה, כי היא מזכירה לנו שאנו בני האדם זקוקים זה לזה, אך שכרה בצידה.
איך נדיבות מעשירה גם את מי שנותן?
