יש ימים שבהם אני שוכחת ללכת בעולם עם כוונה.
עושה את מה שצריך ,עוברת ממשימה למשימה, מגיבה למה שקורה סביבי. הדברים מתרחשים ,המילים יוצאות, היום עובר, אבל משהו בי לא באמת נמצא שם.
ויש ימים שבהם אני עוצרת לרגע ושואלת: מה הכוונה שלי היום ?איך אני רוצה לפגוש את האנשים שאפגוש ?מה אני מבקשת להביא איתי? המציאות יכולה להישאר בדיוק אותה מציאות ,אבל החוויה משתנה.
בעולמות הזן אנחנו לומדים שהמיינד מעצב את חוויית החיים שלנו .הוא צובע את מה שאנחנו רואים ,מעניק משמעות למה שקורה ומספר לנו שוב ושוב סיפורים על עצמנו ,על אחרים ועל העולם .למרות ההשפעה הגדולה שלו ,דווקא איתו אנחנו כמעט לא עובדים ולא מתרגלים.
לכן, פעמים רבות, אנחנו לא רק חושבים מחשבות ,אלא הופכים להיות המחשבות שלנו. אם עולה בי המחשבה שאני לא יכולה, אני מאמינה לה. אם המיינד אומר שמישהו אינו מעריך אותי, אני כבר מגיבה אליו מתוך הסיפור הזה. המחשבה נחווית כאמת ,עוד לפני שעצרתי לבדוק אותה.
תרגול הזן מזמין אותי לא להילחם במחשבות, וגם לא להאמין לכל אחת מהן. הוא מלמד אותי לשבת, להתבונן ולראות: הנה מחשבה, הנה פחד, הנה שיפוט. הם נמצאים בי עכשיו ,אבל הם אינם כל מי שאני.
כאן הכוונה נעשית משמעותית.
כוונה אינה ניסיון לשלוט במה שיקרה ,וגם לא יעד שאני חייבת להשיג. היא בחירה בדרך שבה אני רוצה להיות בתוך מה שקורה. כשאני מכוונת לנוכחות, להקשבה או לכנות, אני יכולה לזהות מתי נסחפתי אחרי המיינד ולחזור.
וככל שאני מתרגלת מדיטציה וחשיבה מודעת, אני מגלה שהחזרה הזאת היא העבודה עצמה. עבורי ,כוונה היא כמו מצפן. היא אינה מיישרת את הדרך ואינה מונעת ממני לטעות .היא מזכירה לי לאן ביקשתי ללכת ,ובעיקר, מי אני מבקשת להיות בדרך.
אולי לפני שאנחנו מתחילים את היום, נכנסים לשיחה או מקבלים החלטה, כדאי לעצור ולשאול:
מה הכוונה שלי עכשיו?
לפעמים הרגע הקטן הזה יוצר מרווח בין המחשבה לבין הפעולה ,ובתוך המרווח הזה נמצאת האפשרות לבחור.
סיגל גבאי – אימון, ליווי ויעוץ לצעירים למצוא את הכיוון .מאמנת מוסמכת בשילוב NLP, מנחת קבוצות ומתרגלת מיינדפולנס זן.
