הרבה דברים לא צפויים קורים. החיים הם רצף של הפתעות – תוכניות משתנות, הלו"ז משתבש, אנשים משתנים, הגוף משתנה וגם הכוחות כבר לא תמיד כפי שהיו. לפעמים נדמה לנו שהשינוי עצמו הוא הבעיה, אבל מניסיוני, הכאוס האמיתי מתחיל דווקא כשאני נאחזת במה שהיה, ומסרבת לעשות את המעבר ולפגוש את מה שיש עכשיו.
גמישות, בשבילי, מתחילה בהבנה שהכול נמצא בתנועה מתמדת. עכשיו אני עצובה, עוד רגע שמחה. עכשיו מבולבלת, וברגע הבא חדה ובהירה. אף מצב אינו נשאר לתמיד. כשאני זוכרת את זה, אני מצליחה לשמור על הסנטר שלי; לא למהר להגדיר מי אני רק על פי הרגע הנוכחי, ולתת גם לרגש להשתנות בקצב הטבעי שלו.
חלק גדול מהקושי שלנו אינו נובע רק ממה שקרה, אלא מהמחשבות שעולות בעקבותיו בתוך הראש. אנחנו מפרשות, שופטות, מתנגדות, ומוסיפות סיפור שלם על המציאות. גמישות היא היכולת לעצור את הרעש הזה, לרדת מהראש אל הגוף – שכידוע, תמיד יודע ראשון – ולבדוק: האם זו המציאות עצמה, או רק המחשבה שלי עליה?
עם השנים אני לומדת להתיידד עם השינויים. עם המעברים של הגוף, של הכוח, בעבודה ובמערכות היחסים. אפילו לידה ומוות הם חלק מתנועת החיים. אני מאמינה שהנשמה ממשיכה בדרכה, ושגם המוות הוא פשוט שינוי נוסף, מעבר וצעד לקראת הבית.
בסרט על ראם דאס, Love Serve Remember, נגע בי מאוד האופן שבו הוא התייחס לשבץ שעבר. לצד המגבלות, הוא הודה על היש, על האפשרות להיות בשקט בתוך עצמו, ובעיקר – על האפשרות להיעזר באנשים.
וזה שיעור לא פשוט עבורי.
התרבות שלנו מלמדת אותנו להיות עצמאים, לתמוך באחרים ובשום אופן לא להיות תלויים. כמי שמלווה אנשים, שתמיד יודעת לתת ולהחזיק את המרחב עבור אחרים, החיים מלמדים אותי שגמישות אמיתית היא להסכים להיות גם זו שזקוקה. לבקש עזרה, לשחרר שליטה ולאפשר לאחרים להיות שם בשבילי.
אולי זה מה שלמדתי בחיים האלה: שלא נועדנו לצעוד בשביל הזה לבד. כשכל אחד מאיתנו מחובר לנשמה שלו, לאמת ולאהבה, אנחנו נזכרים שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר.
אז בואו נלווה זה את זה, נאהב את החיים על כל המעברים שבהם, ונלמד לצעוד יחד, עם נתיב צלול ושלווה בתוך עצמנו.
