אנחנו אוהבים להגדיר דברים כ"טוב" או "רע", "בריא" או "חולה", "מופנם" או "מוחצן", "הצלחה" או "כישלון". החשיבה הזו של או-או עוזרת לנו להגדיר דברים במהירות ולעשות סדר בכאוס.
החיים הם מעין רצף אחד ארוך שכל אחד נכנס ונוסע על הרצף הזה מנקודה מסוימת עד נקודה מסוימת.
כשאנו מתייחסים לחיינו זה נראה שהתחילו בנקודה מסוימת ומסתיימים בנקודה מסוימת.
אך החיים ממשיכים להתקיים… עבור אחרים…
החשיבה הזו גורמת לנו לחשוב על רצף כדבר שמתחיל ונמשך הלאה ככל שהזמן מתקדם.
בעצם, רצף הוא טווח בין שני קטבים. בתוך הרצף הזה קיימות אינסוף נקודות, שכל אחת מהן שונה במעט מזו שלפניה ומזו שאחריה. אין נקודת שבירה חדה שבה "יום" הופך ל"לילה" – יש דמדומים, ואין נקודה אחת שבה "חם" הופך ל"קר".
בדיוק כמו שבין שחור ללבן יש גונים רבים של אפור.
אנו נוטים לקטלג דברים כאילו כל הדברים נמצאים על הקצוות.
יפה? – היכן על הרצף?
חכם? – היכן על הרצף?
חזק? – היכן על הרצף?
כשאני שואלת מונחים שלי מהם התכונות הטובות שיש בהם הם עונים לי.. "אבל יש לי מזה רק מעט, זה נחשב?" או "אבל אני צריכה להשתפר בזה". ואז אני אומרת להם תגידו לי תכונות גם אם יש לכם מזה קצת. כשאנו רואים את התכונות אצל אחרים אנחנו לא מודדים היכן על הרצף…
בעבודה עם זוגות מרגישים את התזוזה על הרצף.
גם בעבודה על אחריות.
מפני שככל שאחד הצדדים נע לכיוון השני, באותם אחוזים השני ינוע בד"כ לקראתו.
למשל מונחית אחת היתה מתלוננת הרבה על בעלה שהוא לא מקשיב לה.
שהיא רוצה לדבר על רגשות וזה לא מענין אותו. כשהבנו שהוא רוצה לשמוע יותר על השמחה שלה, עשינו על כך עבודה. לאחר עבודה היא נעשתה יותר שכלית, עניינית. ואז… זה התחיל להופיע אצלו. פתאום הוא מרשה לעצמו לדבר על רגשותיו, מבקש יותר הקשבה… התהפכו היוצרות…
אנו צריכים ללמוד להיות גמישים. כך שנוכל לנוע על הרצפים השונים ולהיות בכל נקודה על הרצף ככל שנרצה או נצטרך. ולא ניתקע בצד אחד של הרצף. אנחנו הרבה יותר מזה!!
