אני אוהב לכתוב כי כתיבה היא כלי מצוין להבעת מחשבות ורגשות עבור עצמי ועבור האחר.
יש רק נקודה אחת נוספת שהיא לא פחות חשובה. שכאשר קיימת כתיבה קיים גם צד שני אשר קורא אותה כמו למשל בכתבה זו.
דמיינו לעצמכם גוש אחד דבוק של אותיות המצטרפות למילים המצטרפים למשפטים ללא מרווח ללא אוויר, הקריאה הופכת להיות בלתי אפשרית. לכל מילה יש התחלה וסיום, לכל משפט יש התחלה וסיום. חלוקה זו של התחלה וסיום מאפשרת לעין לצלם את המילה ו/או המשפט ולהעבירם למוח, כך שהוא יוכל לעבד את המשמעות ולהבין את הכתוב, אחרת נדרש מאמץ מיוחד של המוח להפריד את המילים זו מזו, כדי להבין את משמעותן.
לשם כך נועד הרווח ולשם כך נועד הפיסוק.
זה כמו נסיון ל"עכל" את כל השניצל בבת אחת והתוצאה היא חנק. כדי שתתרחש פעולת הלעיסה צריכה להיות פעולת החיתוך של השניצל לפרוסות על מנת להקל את העיכול.
כך גם מתרחשים התהליכים החשיבתיים והרגשיים שלנו במוח. בחיים אנו זקוקים לעצירה ללקיחת פסק זמן לאתנחתא כדי לאפשר זמן עיכול של המחשבה, של החוויה שלנו והרגש.
הפיסוק הנפשי חשוב מאין כמוהו הוא בא ומסביר לכולנו את חשיבות העצירה. התכנסות העיבוד והעיכול של החויות אותן אנחנו עוברים.
מי שלא מאפשר לעצמו עצירה יזומה מוצא את עצמו מוצף רגשית ברמה כה גבוהה עד כדי פגיעה בתפקוד הפונקציונלי היום יומי. מה שאומר שאחרי שקראתם את הכתבה הזו, אל תעברו מיד לכתבה הבאה אלא תעצרו, עיצמו עיניים ותאפשרו לעצמכם לנשום את פסק הזמן שיצרתם. כך תוכלו להיווכח בחשיבותו של העצירה ומשמעות האתנחתא.
כן פיסוק נפשי הוא הכרח קיומי עבור כולנו. אם רציתם מיד אחרי כתבה זו לעבור לכתבה הבאה, לא פיסקתם נכון את חייכם ולא אפשרתם "זמן חלחול " חיוני ביותר.
המזל הגדול הוא שתמיד אפשר לייצר עצירה מחדש, לקחת אוויר ולפסק שוב לא רק את המשפט אלא את החיים.
שיהיו לנו חיים מלאי עצירה וסיפוק, אתנחתא והתבוננות.
ואני מה עשיתי רק פיסקתי את המילים והמחשבות שקדחו במוחי וכך נוצרה גם החוויה הזו.
