Page 37 - medorledor98
P. 37
מגזין מדור לדור לעזור לאחרים ולא רק לבני משפחתי הקרובה .לא רציתי לחיות בבתי
חולים ,לכן סיימתי כרופאת שיניים ,וכך יכולתי להיות כל יום בארבע
אחורה .החיים אינם סלחניים והמלחמה
הפנימית הופכת למאבק מר שלא ברור בבית ולהשקיע יותר זמן עם הילדים.
מי מנצח בו; הסיפור "שוק ביום חמישי" "השליטה בכאב והיכולת להרגיע את הנפש נתנה לי כלים
מתאר אהבה מאוחרת בצל הסככות של מיוחדים לטיפול בילדים ובמבוגרים .למדתי להקשיב לתלונות,
שוק מחנה יהודה ,ריח הפירות וצבע היר־ לתיאור הבעיה ולהבין מה העיקר ומה הטפל .מה באמת כואב
קות מתבל את הסיפור בחושניות ובתשו־ ומה הסיפור שמאחורי הכאב .הגעתי לרמה כזאת של הקשבה,
קות לזוגיות ולאהבה גם כשנראה שהכול שכבר בשיחת טלפון היית יודעת אם אותו מטופל יגיע או שלא
יבוא לטיפול .על פי השלום או ה"הלו" יכולתי להרגיש את הכאב
כבר עבר ונגמר .הגיבורים נאבקים ואת עצמת הדחיפות .לילדים בהם טיפלתי סיפרתי אגדות ולגדולים
לשמור על סודם ועל כבודם מול דעות קדומות ולחצים משפחתיים. סיפרתי סיפורים אחרים כדי להעסיק אותם להסיח את דעתם
הסיכוי לאושר מושך אותם הלאה ומעניק להם צבע של תקווה מחוסר הנוחות ומהחרדה מרופא השיניים .הבנתי שמי ששוכב
בחייהם" .המכה האחת עשרה" הוא אחד מסיפורי אפריקה של לידי בפה פתוח ונוזל רוק ,בעוד אני מתעסקת בשיניו עם
רונית .הימים היו ימי האיידס ,מגפה שפגעה במרקם החברתי המכשירים שלי ,ממש בתוך תוכו מרגיש חשוף מאוד ופגיע ,לכן
והפיזי של כל תושבי המדינה .מתואר מפגש עם אשת השגריר, חשוב היה לי להמשיך להתייחס למטופל כאל בן אדם בדרך של
לאחר שכל עובדי הנציגות נמצאו נגועים במחלה לפני ליל הסדר, שיחה רק על נושא שמעניין אותו ,וכך לשמור על כבודו ומקומו".
הפגישה התקיימה על שפת האגם אצל משפחה שמארחת חולה
איידס ,שהייתה מחויבת לגבורה בהחלטות שהיו הרות גורל לה, מה הוביל אותך לכתיבה?
למשפחתה ולסובבים אותה. "הרגשתי צורך לעשות משהו למען עצמי ולהתמלא באנרגיות
חדשות ,ולפני כעשר שנים התחלתי להשתתף בסדנאות כתיבה.
עד כמה הסיפורים שלך הם אוטוביוגרפיים? הרגשתי שזהו מקום שאני יכולה להיכנס אליו בבטחה .הסיפורים
נבעו ממני כמו מי באר שעולים על שפת האבן .כל שאני צריכה
"בכל סיפור שאני כותבת יש גרעין של אמת ,משהו שקרה או לעשות הוא לשקוע בעצמי ,לאוורר ולחשוף את הסיפור שרוצה
ששמעתי שארע למישהו אחד ,בכל ספור גם הדמיוני ביותר יש להיוולד ,כמו פסל שחושף את הדמות שחצב בגוש האבן .השלב
נגיעה של חוויה אישית -איזה זרע שנזרע במקום ובזמן כלשהו, הקסום ביותר הוא הרגע שיש לסיפור חיים משל עצמו ,והוא הולך
ונבט לכדי סיפור .המרחק בין המציאות לדמיון משתנה בעוצמתו וגדל ופורח בתוכי ויוצא לעולם בדרך שאינני יכולה להסביר .אינני
וברמת הדיוק שלו .זהו תהליך מדיטטיבי של כניסה פנימה ובה יודעת בהתחלה מה יהיה מהלכו ומה יהיה בסוף .רק בשלב יותר
בעת יציאה החוצה .בסיפוריי אני מנסה להעניק לקוראים חוויה. מאוחר אני עוברת על השלד ומעבה אותו בפרטים .קשה מאוד
אני רוצה לקחת אותם לכמה דקות מעולמם הבטוח והשגור להפסיק את התהליך הזה .כל פעם נדמה שעוד תיקון ועוד
למקום חדש ,לזמן שונה בו יתרגשו ויגלו את הפנים אחרות תוספת תשפר ותעשיר את הכתיבה ,ויש לעצור ולהפסיק
שלהם". באיזה שלב ולהחליט שזהו הסיפור מוכן לצאת לאוויר".
בין הסיפורים בספר נזכיר את הסיפור "דודה ויקטוריה" .זהו סיפור
מדוע השתמשת בשמות המשפחה של הורייך נוסף של נשים בעולם של חטאים אסורים וכניסה לגיל הבגרות והמיניות
לשם רונית לוינגר? בתורכיה ובישראל .מסתבר שהמרחק אינו כה גדול ולמרות פער
הגילים והמעמד המשפחתי יש את אותן ההתלבטויות ,אותם
"דרך הספר רציתי להעלות ולהזכיר גם את שם משפחתם של הפיתויים ואותם הסיכונים .היחסים של הדודה והאחיינית עוברים
אימי ואבי ,וכך להביע את אהבתי וגעגועיי להוריי שגידלו אותי שלב נוסף בקשר עם הבת המאומצת של הדודה ,שמגיעה לאותו
באהבה ובחום ולמשפחות שתרמו לי כל כך הרבה כל אחת גיל וחיה את הלבטים במאבק למצוא את ה'אני' הפרטי שלה,
בדרכה .הכוחות הפנימיים שהם נתנו לי בילדותי נאגרו בי כמו ויוצאת נשכרת מהקשר המשפחתי; "הגליל" הוא סיפורו של
מי תהום ועם השנים הלכו ועלו אל פני השטח ,הרוו את השורשים
חייל שמרגיש זר ביחידה הנבחרת אליה הגיע.
שלי ואפשרו לי לפרוח יותר מאוחר". הוא מחליט למכור את הנשק שלו ובאמצע הדרך מתחרט על
כך ונאבק לשוב לחייו ולערכים שאימץ .לא תמיד אפשר לחזור
התחלת לכתוב ספר נוסף?
גיליון 98
"אני שוקדת על הספר הבא שיעסוק בשנה העשירית לבוא
הקורונה .כתיבת כל סיפור אורכת זמן רב ,אני חוזרת ועוברת
עליו עשרות פעמים ומשדרגת אותו שוב ושוב עד שהוא מגיע
למבנה הסופי שלו".
