Page 36 - medorledor47
P. 36
מלכה אדלר :לא לוותר על החלום .ולממש אותו
להתכנס בערב באולם בו הם רקדו אוחזים זה בזה במעגל לצלילי אבל הם שם .לגיבורי ספרי,
הגרמושקה ,כדי לגרש את הייאוש .וזה עבד ,ועוד איך .האיש ולא רק ,יש רוחות רפאים
שאחז בגרמושקה ,ושר ורקד וסחף את כולם עם הקריאות "היידה בעלות משקל לא פשוט:
אביה של אלמה נטש את
נשף" ברגעי ייאוש ,היה אבי ז"ל יצחק ,איזקו מטרני . אשתו ובתו בת השמונה
ונעלם .לא השאיר כתובת
"כמובן בכתיבת רומן יש עירוב של דימיון ומציאות ,כי יש מרכיבי למכתב או מברק .אמו של
דרמה שחייבים לשמור עליהם .התכונות שתיארתי מאפיינים אף ביורן מתה בלידה שלו .אביו
את אלגרה ,אמה של אלמה גיבורת הרומן "אלמה וביורן" .אשה דחה אותו עד שגדל .סבתו
שקטה ,צנועה ,מסתפקת במועט ולמרות שנעזבה על ידי בעלה גידלה אותו באהבה .ברור
ונותרה לבד ,היא אינה מתלוננת ,אלא רואה את הטוב בכל שהילדות הזאת צובעת את
דבר .הכנסתי אף לרומן שמות של מאכלים אופייניים וקצת
המשך החיים".
פולקלור -השירה והריקוד" .
רק לאחרונה גילתה את הקשר המשפחתי מחוברת ללאדינו ומנציחה בכתיבתה את
האישי שלה לשואה כפר חיטים
מלכה אדלר מספרת ,שלאחר שכתב היד של ספרה הראשון יצא אלגרה אמה של אלמה הגיבורה נולדה בסלוניקי .היא היתה
להוצאת ידיעות ספרים" ,אמרתי לאישי שהספר הבא שלי ("איצ'ו ספורטאית מצטיינת הגיעה לארץ להשתתף במכבייה לפני
וברנרד" – 2004הוצאת ידיעות אחרונות) ,יהיה הסיפור של יצחק מלחמת העולם השנייה ונשארה בארץ .כל בני משפחתה נרצחו
ודוב אותם הכרתי ,שעברו כנערים את השואה .הוא ענה לי -אבל בשואה .עולם שלם נעקר באחת מחייה .היא מתגעגעת לשפת
הם לא רוצים לדבר ,את הרי יודעת זאת .עניתי שאמנם הם לא הלאדינו השפה שדיברו בבית ,לשירים ,ומשלבת מילים בלאדינו
רוצים לדבר אבל הלב שלי אומר שזה יהיה הספר הבא שלי ועם
הלב ,כבר למדתי לא מתווכחים .יצחק גר במושב בן עמי בגליל בשפה העברית.
המערבי .דב גר לא רחוק ממנו בנהריה .טלפנתי אליהם ,ביקשתי
לשמוע את קורותיהם ,הם ענו לי ,לא מדברים .ובכל זאת עליתי מלכה אדלר מספרת" ,אני בת להורים יוצאי בולגריה שעלו
על רכבת לנהריה .וככה זה התחיל .במשך שנה נסעתי אחת כחלוצים לארץ ישראל ( .)1935היה להם חלום להקים ישוב
לשבועיים ברכבת לצפון .פעם פגשתי את דב .פעם את יצחק. חקלאי בארץ ישראל .הם הקימו את היישוב הראשון של חומה
ובהמשך את שניהם .הם נתנו לי את סיפורם שהתכנס למחברת. ומגדל ,מושב שיתופי -כפר חיטים בגליל התחתון שם נולדתי
שנתיים נוספות ישבתי בבית מול המחשב והפכתי זאת לספר בן וגדלתי .צוק הארבל והכינרת נופי ילדות אהובים ,מככבים בספריי.
למעלה מארבע מאות עמודים .העברתי את סיפורם דרכי ,כאילו אני מחוברת לקהילת דוברי הלאדינו בארץ .מרכז סאלטי לשימור
אני הייתי שם ,מהלך מטלטל ביותר .בנוסף עשיתי עבודת מחקר וחקר הלאדינו נמצא באוני' בר אילן .בבית הורי התעקשו על
השפה העברית .בזכות סבא וסבתא ,הורי אבי שגרו איתנו בכפר,
מעמיקה. אבי דאג להביאם לארץ ב - 1937השתמרה שפת הלאדינו.
בספרי הראשון "בואי דודה ,נרקוד" ובספר "אלמה וביורן" אני
"לאחר איצ'ו וברנרד כתבתי עוד שלושה ספרים הקשורים
בתקופת השואה .לא הבנתי מדוע אני נמשכת לנושא זה שוב משבצת מילים בלאדינו".
ושוב .אני חוזרת ואומרת שכבת לעם היהודי חשוב לי לתעד
סיפורים אישיים הקשורים בשואה ובכל זאת לא הבנתי מדוע "הסיפור על הכפר שלי מופיע בספרי הראשון "בואי דודה ,נרקוד".
גיבורי הרומן -מריקה וז'אקו ,מבוססים על דמויות הורי .כילדה
איני מרפה .יותר מכך ,הרגשתי כאילו הייתי שם. אהבתי לשמוע סיפורים על הילדות שלהם בבולגריה ,על חייהם
כחלוצים שעלו לקרקע ב 7 -בדצמבר ,1936לאחר שני ניסיונות
"לאחרונה נודע לי לראשונה שאח ואחות של סבי שגר איתנו לייסד במקום יישוב עברי שכשלו .אבל הם לא ויתרו והתעקשו,
בכפר ,ובני משפחותיהם ,נשלחו מיוון לטרבלינקה .נודע לי שאני והקימו את היישוב הראשון במסגרת יישובי "חומה ומגדל" .העלייה
נקראת על שמה של אחות סבי – דודתו של אבי ,שנשלחה הבולגרית בכפר ובכלל נחשבת אידיאליסטית ,ערכית ,לא ידוע
לטרבלינקה עם שלושת ילדיה .הייתי המומה! אבי וסבי מעולם כמעט על עזיבת הארץ ,למרות הקשיים ,אנשים טובים ,צנועים,
לא דיברו על כך .הם גם עלו לארץ מבולגריה .לא ידעתי שקרוביהם מלאי שמחה ואופטימיות המסתפקים במועט .בכל פעם שרוחם
היו ביוון .גם בספרי האחרון ,מבלי לדעת זאת ,הרגשתי צורך נפלה מול הקשיים האדירים בימים של טרם המדינה- 1939 ,
להתחבר בעקיפין לנושא .כמו שאמרתי ,אני מתקשה להרפות". 1936היו מאורעות דמים שחוללו ערביי הארץ ,ולא היו מים ,והיה
צריך לעבד אדמת טרשים כדי לבנות חקלאות מפוארת ,נשמעה
בכפר הקריאה המפורסמת " -היידה נשף" -וזה היה האות
36
