Page 29 - medorledor02

‫לכיוון שלי? התחלתי לשרוק‪ .‬בהתחלה בשקט‪ ,‬שריקות‬ ‫יותר מידי בחורשה‪ ,‬בטח לא לבד‪ .‬אפילו שהיא הייתה ממש‬
‫קטועות‪ ,‬וככל שהשתוקקתי ליצור קשר עין‪ ,‬הגברתי את‬ ‫קרובה לבית הרגשתי שהיא מאיימת עלי‪ .‬במשך היום לא‬
‫צליל השריקה וניסיתי להיות נאמנה לשיר שהתנגן במוחי‪.‬‬ ‫היה איכפת לי להגיע לשם לפעמים‪ ,‬היא קיצרה את הדרך‬
‫אחרי רגעים ספורים הוא הניע ראשו והביט לכיוון‪ .‬תחילה‬ ‫לרחוב הראשי של העיר‪ .‬אבל בשעות בין הערביים והערב‪,‬‬
‫זרק מבט ושוב חזר לעמוד בלא תנועה‪ ,‬ואחרי כמה שניות‬ ‫העדפתי לעשות סיבוב ולא לקצר את הדרך כדי לא לעבור‬
‫שוב הסיט מבטו כלפי ‪" -‬איזה שיר את שורקת?" הוא‬ ‫דרכה‪ .‬נשענתי על המעקה והתבוננתי לעבר הרחוב השקט‪,‬‬
‫קרא בקול רם כדי שאוכל לשמוע‪ .‬לבי דהר‪ .‬לא האמנתי‬ ‫מידי פעם עברו בו אנשים‪ ,‬ספרתי שלוש משפחות עם‬
‫ילדים שהיו לבושים בבגדי שבת חגיגיים‪ .‬מלבדם כמעט‬
‫שהצלחתי‪ .‬הרגשתי מסוחררת‪.‬‬ ‫ולא חלף איש‪ ,‬אלו היו השעות שאנשים התכנסו בביתם‬
‫"את שורקת איזה שיר מוכר?‪ "...‬שאל שוב ואפילו הייתה‬ ‫לארוחת שבת‪ .‬אצלנו אף פעם לא הייתה ארוחת שבת‬
‫לי הרגשה שהוא עשה חצי פסיעה קדימה‪ .‬ראשו נישא אל‬ ‫כזו‪ .‬אצל ז'נט השכנה למעלה‪ ,‬כל הזמן הייתה‪ .‬לפעמים‬
‫מחלון החדר שלי יכולתי לשמוע את הקידוש שעשה ויקטור‬
‫על‪ ,‬לכיווני‪.‬‬
‫"סתם‪...‬מנגינה שהמצאתי" שיקרתי‪ .‬הרי השריקה לא‬ ‫בעלה‪.‬‬
‫אף פעם לא הייתי אצלם בתוך הבית אבל יכולתי לדמיין‬
‫הייתה קרובה לשיר האמיתי‪.‬‬ ‫את מראה הסלון שמידותיו זהות לשלנו‪ ,‬הייתי בטוחה‬
‫"את ממציאה מנגינות? כל הכבוד לך‪"...‬‬ ‫שאצלם יותר יפה‪ ,‬יכולתי לדמיין שולחן גדול הרבה יותר‬
‫שתיקה‪ .‬ובראש ‪' -‬מה אני יכולה לענות לו? מה אני יכולה‬ ‫כי היו להם חמישה ילדים‪ ,‬והם כולם ודאי הצטופפו לישון‬
‫להגיד לו כדי להמשיך את השיחה? שלא ילך‪ .‬זה יהיה ממש‬ ‫בחדר אחד או שאולי ישנו גם בסלון‪ .‬אנחנו פחות אנשים‬
‫מעניין אם נמשיך לדבר‪ ,‬זו ממש יכולה להיות‪ ...‬הרפתקה'‪,‬‬ ‫בבית ולפעמים אני מרגישה שהכל פה צפוף וחנוק‪ ,‬אז‬
‫הדהד מוחי רצף של מחשבות מסוחררות‪.‬‬ ‫מעניין איך זה אצלם עם כל הילדים שלהם‪ .‬קיוויתי שאולי‬
‫יום אחד היא תזמין אותי לאכול איתם ארוחה בערב שישי‬
‫"איך קוראים לך?" הוא שאל‪.‬‬ ‫ואשמע את הקידוש ואת השירים של שבת‪ ,‬ואולי אפילו‬
‫"תמר" עניתי בקול רם כדי שישמע‪ .‬היה נדמה לי כי זה‬ ‫ימצא חן בעיניי האוכל שהיא מבשלת אפילו שיש סיכוי‬
‫היה קצת מוגזם אבל הוא חייך‪ .‬הוא עשה פסיעה יותר‬
‫קרובה ממש מתחת למרפסת הבית‪ ,‬כעת יכולתי לראות‬ ‫שהוא מאוד חריף‪.‬‬
‫שמדובר בבחור מושך ביותר‪' ,‬חתיך' כמו שאני והחברות‬ ‫כולם מספרים שהאוכל של המרוקאים מאוד טעים‪ ,‬היא‬
‫בטח מכינה קוסקוס‪ ,‬משהו שעוד לא טעמתי אף פעם ואני‬
‫שלי אוהבות להגיד‪.‬‬ ‫כבר ממש רוצה שתהיה לי הזדמנות לטעום אותו‪ ,‬אבל אין‬
‫"לי קוראים מאיר‪"...‬‬
‫הנהנתי בראשי‪' .‬מה להגיד עכשיו? להגיד "נעים מאוד"?‬ ‫לי שום חברה מרוקאית אז בטח אין סיכוי‪.‬‬
‫להגיד לו שאולי יעלה ונוכל להמשיך לדבר?‪...‬או שאולי‬ ‫שום תנועה לא נראתה ברחוב‪ ,‬ואני הרגשתי אווירת תוגה‬
‫להיכנס הביתה‪ ...‬מה פתאום‪ ,‬השתגעתי‪ ,‬אני לא מכירה‬ ‫מתפשטת בגופי‪ ,‬חומקת מאזור כפות הרגליים ומתקדמת‬
‫אותו‪ ,‬אבא יהרוג אותי‪...‬מה להגיד לו?‪...‬הוא בטוח מחכה‬ ‫במעלה הגוף‪ ,‬לכיוון הידיים והצוואר‪ .‬הרגשתי בודדה‬
‫למישהו וסתם עכשיו מבזבז זמן איתי'‪...‬‬ ‫ופתאום התגעגעתי להורים שלי ובעיקר לאביבה‪ ,‬ותהיתי‬
‫אם זו לא הייתה טעות להישאר לבד‪ ,‬ואולי הייתי צריכה‬
‫"את גרה פה?"‬ ‫להצטרף אליהם ומי יודע‪ ,‬אולי אני ואבירם היינו מתקרבים‬
‫"כן‪ "..‬שתיקה‪ .‬אחר כך העזתי לשאול‪" :‬ואתה?"‬
‫קצת כי החברה שלו עזבה אותו‪...‬‬
‫"אני גר לא רחוק‪"...‬‬ ‫בדיוק מתחת לבית‪ ,‬ליד עמוד החשמל ראיתי דמות של‬
‫"איפה?"‬ ‫בחור צעיר‪ ,‬מהגובה והמרחק לא יכולתי להעריך בדיוק את‬
‫גילו‪ ,‬אך בין אצבעותיו הבחנתי שהוא אחז בסיגריה ומידי‬
‫"בגבעת שמואל‪...‬אני מחכה לחבר שלי אבל הוא מאחר‪"...‬‬ ‫פעם נשף ממנה והפריח את העשן החוצה‪ .‬הוא נשען על‬
‫ואז שתקנו שנינו‪ .‬הבחור‪ ,‬מאיר‪ ,‬הצית עוד סיגריה‪ ,‬והפריח‬ ‫העמוד כאילו הוא מחכה למישהו‪ .‬אף פעם לא ראיתי אותו‪,‬‬
‫עשן לאוויר‪ .‬הוא הביט בשעון‪ .‬אחר זרק כלפי שוב מבט‬ ‫אני מכירה את רוב האנשים שגרים ברחוב שלנו‪ ,‬לפחות‬
‫ואמר – "טוב תמר‪....‬נראה לי שאני אזוז‪ ,‬אני כבר לא יודע‬ ‫בפנים‪ .‬היה לו שיער שחור חלק שהגיע עד הכתפיים‪ ,‬ארוך‬
‫יותר מהמקובל‪ ,‬זה היה מעניין ומושך‪ ,‬הוא לבש חולצת‬
‫אם הוא יגיע היום‪"...‬‬ ‫צווארון כחולה בעלת שרוולים ארוכים מקופלים ומכנסיים‬
‫מאיר זרק מבטים לסביבה‪ ,‬ואני התאכזבתי שכך נגמר‬ ‫שחורים‪ ,‬ונעל נעליים שחורות‪ .‬יותר לא יכולתי לראות‬

‫הסיפור שרק עכשיו התחיל להיות מעניין‪.‬‬ ‫מהנקודה שלי‪.‬‬
‫"טוב‪ "...‬עניתי ואני אפילו לא בטוחה שהוא שמע‪.‬‬ ‫תקעתי בו מבטים ממושכים‪ .‬הוא לא זז מהמקום ואני‬
‫פתאום הוא עוד פעם הרים את הראש כלפי ואמר –‬ ‫הרגשתי שאני יכולה להביט בו במשך שעות‪ .‬הרגשתי‬
‫""תגידי‪ ,‬אולי את רוצה לרדת למטה‪ ,‬בינתיים עד שיגיע‬ ‫כאילו מהופנטת וניסיתי להעלות רעיון איך אני יכולה‬
‫למשוך את תשומת לבו‪ .‬אחרי כחמש דקות ממושכות‬
‫החבר שלי?"‬ ‫שבהן לא אירע דבר‪ ,‬הוא המשיך לעמוד ואפילו הדליק עוד‬
‫בלי לשלוט בכך משכתי את גופי לעומק המרפסת ויצאתי‬ ‫סיגריה‪ ,‬ניסיתי להגות במוחי מה יכול לגרום לו להביט‬
‫מטווח ראייתו‪ .‬נשמתי עמוקות‪ .‬זה היה יותר מידי טוב‬
‫מה שקרה‪ .‬ההורים לא בבית‪ ,‬מתחת לבית עומד לו בחור‬
‫'חתיך'‪ ,‬מציע לי לדבר איתו‪ ,‬לרדת למטה‪ ,‬להכיר אותו‪,‬‬
‫אולי עוד נהיה חברים? אולי סוף סוף אתאהב ברצינות‬
‫לא כמו באבירם שזו לא הייתה באמת אהבה‪ .‬אני מאמינה‬

‫באהבה שבאה משני הצדדים‪ .‬אם אבירם לא אהב אותי‪,‬‬

‫‪29‬‬