כל הפוסטים בבמבט אישי

פתיחה של שנה חדשה, שכולי תקווה שהיא תהיה טובה יותר מהשנה החולפת. שנה של הפסקת מלחמות וחזרת החטופים הביתה, שנה

כששמעתי את המילה זריעה, מיד עלה בי הדימוי של חקלאי – עומד מול האדמה, זורע בידיים מלאות תקווה. הוא יודע

אחרי שנים של חיפוש, של חקירה ולמידה, השנה מצאתי מנוחה לנפשי. סוף סוף הבנתי את המקור לסבל, ואת הדרך לריפוי

לפני שמובילים אחרים, לפני שמכוונים מטרה, לפני שצועדים בביטחון – יש שלב אחד שבלעדיו שום תנועה לא מחזיקה לאורך זמן.

כאשר אדם רוצה לבצע שינוי בחייו הוא חייב להיות המנהיג והמוביל של השינוי. שום דבר לא יקרה אם הוא לא

נוכחות אנושית משמעותית היא לא רעשנית, לא כופה את עצמה, ולא מבקשת תשומת לב. היא שקטה, יציבה, ונובעת מבפנים. כשאדם

רוב האנשים בורחים רוב הזמן מהחיים שלהם ואפילו לא מודעים לכך. ואני לא מתכונת לאלו ששותים כדי לא להרגיש, מעשנים

אנחנו חיים בתרבות שמעריצה תנועה.מי שקם מוקדם, רץ קדימה, יודע מה הוא רוצה – זוכה למחיאות כפיים. אבל מה עם

אנחנו נוטים לחשוב שעצירה בהתפתחות האישית, הזוגית, מקצועית זה בהכרח סימן שלילי, אבל חשוב שנלמד להתבונן על עצירה גם כנקודה

מבחינה מדעית, קשת נוצרת כאשר קרני אור שנפגשות עם טיפות מים באטמוספרה, נשברות. כתוצאה מהשבירה, קרן האור הלבנה מתפצלת לצבעים