כל הפוסטים ביהודית לוטואק

יש תקופות שבהן הרגישות מתחדדת.המציאות סביבנו אינה מאפשרת להישאר אדישים:החדשות, הקולות, חוסר הוודאות.כולנו מרגישים יותר. בתקופה הזו מצאתי את עצמי

2004‭ – ‬2023 יש סיפורים שלא עוזבים.לא בגלל מה שקרה בהם בסוף, אלא בגלל הדרך שבה אדם בחר לחיות אותם.

מפגש בין אנשים, רעיונות וחוויות מגלה שוב ושוב כיצד התעוררות פנימית יכולה להפוך ליוזמה ולאמירה שיש בה השפעה. לא פעם

1981-2024   ולפעמים דווקא דרך הסיפור שלהם אנחנו נזכרים עד כמה החיבור הזה אפשרי. בפינת “האור שנשאר” בגיליון 151 של מגזין

יש מספרים שהם הרבה מעבר למספר.גיליון 150 של מדור לדור הוא כזה. כשאני עוצרת לרגע ומביטה לאחור, אני לא רואה

יש משפחות שנולדים לתוכן.ויש משפחות שבונים. לא תמיד ידעתי לקרוא לזה כך, אבל עם השנים הבנתישאני זקוקה למסגרת שחוזרת על

2001–2023   מראשון לציון הפעם אני כותבת על שיר חנה ג’ורג’י,צעירה מראשון לציון, העיר שאני חיה בה שנים רבות, העיר שבחרתי

1996–2024   ממגדל העמק כשאני קוראת את סיפורו של נתי דוד אלפסי, אני לא פוגשת רק סיפור של קצין מצטיין אני

טור אישי על תשתית, קצב ורצף יש מילים שחוזרות אליי שוב ושוב בתחילת שנה.לא מילים של הבטחות גדולות, אלא של

יש חודשים שבהם המילים בוחרות אותנו.כשבחרתי לגיליון דצמבר את שלושת המילים סגירת מעגלים, יציבות ומרחב, הבנתי שהן לא רק נושאי