כשאנו רואים אדם שיוצא מגדרו כדי לעשות טובה עבור אדם אחר, זה מרגש אותנו.
כשאני רואה מישהו ברחוב שרואה שנפל למישהו משהו וקופץ להרים את החפץ, אני מברכת אותו בליבי.
מי שחווה הורות יודע כמה השקעה נעשית עבור הילדים.
כמה קימות בלילה ולילות ללא שינה עוברים עלינו, כדי להרגיע את הילד. כמה ריצות לרופא אף אוזן גרון כדי להקל על כאביו, רופא שיניים כדי לשמור על בריאות שיניו.
מי מדבר על חיתולים/ טיטולים, רחיצה, האכלה, הרדמה, הלבשה ודאגה שיהיה מה להלביש.
כמה עידוד ניתנו בדרך כדי שילמדו ללכת, לקרוא ,לכתוב ,ללמוד מקצוע.
כמה דאגנו, התייעצנו, התפללנו….
גם הורינו עשו זאת עבורנו!
ובמה אנו ממוקדים? במה הם לא נתנו או לא עשו נכון. במה שהם צריכים לתקן…( שזה עניינם ולא עניינינו).
כיבוד ההורים, ההערכה והכרת הטוב על מה שעשו עבורנו, זה לא רק החלק שאנו צריכים להיות ממוקדים בו, אלא יש לזה השפעה ישירה על חיבור הדור הבא לשורשיו, ועל תחושת הביטחון שלהם.
ילדים שמרגישים קשר והערכה לשורשים שלהם, זוכים לתת יותר אמון באנשים שסביבם ובחיים עצמם.
ילדים שיראו את הוריהם מכבדים ומלאים בהכרת הטוב להורים שלהם, יכבדו גם את הוריהם, ירגישו גאווה על השורש ממנו באו, וממילא ירגישו טוב עם עצמם – הפרי שגדל לשורש זה.
שנות המאה העשרים חיזקו את ההסתכלות קדימה, את ההערכה לקדמה ובזו למיושן, ודרך אגב חיבלו בקשר עם הדורות הקודמים.
אנו יודעים שניסיון זהו דבר שאי אפשר לקנות בכסף. אך יש לידינו אנשים ברי ניסיון שלמדנו לזלזל בו.
כשאנו באים ממקום שרוצה ללמוד ולקבל נוכל להתעשר רבות מהקשר עם ההורים ומעצותיהם.
התרגלנו לא לתת להורים מדרך רגל בחינוך ילדינו. אך בעצם מה שהם רוצים זה את טובתנו, ולפעמים עושים במקומנו את העבודה.
אם ניתן להורינו את הכבוד המגיע להם, גם ילדינו ירצו לקבל מהם ולנצל את הנכס היקר כל זמן שהם עדין בחיים.
למלא את הלב שלנו בכבוד עושה עבודה טובה בריפוי עצמי, ודרך אגב מאפשר גם לילדינו לשאוב כוח מהקשר הבין דורי.
