לפני שנה אחי בנצי, שחי בארה״ב, שיתף אותנו בחלום שלו. לצאת למסע, רק אנחנו, ארבעת האחים.
והנה, שנה אחרי, החלום הפך למציאות.
נפגשנו בניו יורק ויצאנו לדרך. בשלב מסוים שכרנו RV, בית על גלגלים, והמשכנו במסע.
14 מדינות, 8,196 קילומטרים, חלקן רק חלפנו בהן, באחרות עצרנו, טיילנו וישנו.
אחת החוויות המרגשות עבורי הייתה להתעורר בכל בוקר לעולם חדש.
דמיינו ילד קטן שנרדם, הוריו מרימים אותו ולוקחים אותו למקום אחר. בבוקר הוא פוקח עיניים ומגלה עולם שלא היה שם כשנרדם. ככה הרגשתי.
מגיעים בלילה, הולכים לישון ובבוקר פותחים את דלת הקראוון. פעם אגם, פעם יער, ופעם פארק ציון, עם הרים מסולעים בגוונים של אדום וחום בהיר. הכול עצום, עוצמתי, מרחיב את הלב.
ובדרך איילות, ארנבים, סנאים ובאפלו. הטבע במלוא הדרו.
ובתוך כל היופי הזה, ארבעה אחים שכבר מזמן אינם ילדים, חוזרים לרגע להיות ילדים.
צחקנו המון, דיברנו שטויות, אכלנו ועוד אכלנו. אחי הקטן החליט לטעום המבורגרים בכל מקום אפשרי, ואפילו היו מכנסיים ירוקים שסירבו להגיע למכונת הכביסה.
שוחחנו שיחות עמוקות, התווכחנו, השלמנו ולפעמים גם בכינו.
נשמע פסטורלי?
לא תמיד.
כי כשנמצאים יחד 24 שעות ביממה, פוגשים גם את עצמנו.
בימים הראשונים עלו בתוכי דפוסים ישנים של חוסר שייכות, כעס ורצון לברוח.
אבל הפעם נשארתי – לא היו הרבה ברירות, בכל זאת נמצאים באמצע טבע פראי.
המשכתי לתרגל בכל בוקר, להתבונן, לנשום ובעיקר לשתף את האחים שלי במה שעובר עליי.
הם הקשיבו, לא תמיד הבינו, אבל פשוט היו.
ומשהו השתנה.
התחלתי לפגוש אותם מחדש, לא רק כאחים מילדות, אלא כאנשים בוגרים, כל אחד עם עולמו ודרכו.
וחשבתי על הבשלה.
אנחנו מתבגרים, אבל לא בהכרח מבשילים. השנים חולפות, הגוף משתנה, החיים מתקדמים, אבל הדפוסים הישנים לפעמים ממשיכים ללכת איתנו. אולי הבשלה היא היכולת לזהות אותם, לא לברוח, להסכים לפגוש את מה שעולה ולהמשיך להיות בקשר.
ועומק? הוא לא נמצא רק בשיחות הרציניות. לפעמים הוא בצחוק מתגלגל, בהקשבה, בשתיקה משותפת.
ומעורבות היא אולי ההסכמה להיות חלק, להביא את עצמי אל החיים, גם כשלא הכול מתנהל כפי שהייתי רוצה.
ובתוך כל אלה אני מגלה שוב שהשלום הפנימי לא תלוי בכך שהכול סביבי יהיה שקט ונעים. הוא מתחיל כשאני מפסיקה להיאבק במה שעולה בתוכי.
וכשיש יותר שלום בתוכי, גם הכיוון מתבהר. לא בהכרח לאן אני צריכה להגיע, אלא איך אני רוצה לצעוד בדרך.
ארבעה אחים, מסע אחד.
לפעמים אנחנו אחד ולפעמים כל אחד בנפרד.
ואולי חלק מההבשלה הוא דווקא היכולת לשמור על הסקרנות והפליאה של ילד קטן. לפתוח בכל בוקר את הדלת, לפגוש עולם חדש, ולהסכים לפגוש מחדש גם את עצמי.
איזה מזל שאחי חלם חלום והסכמנו להיות בתוכו.
