בתאריך 09.08.2021, משפחתי ואני הגענו לעיירה קטנה באנגליה שמעולם לא שמענו עליה.
איך אתאר את השנה האחרונה?
כשהיינו במונית בדרך לבית החדש בעיירה שאף פעם לא היינו בה, עדי פנה אלי ואומר לי:
"אני מרגיש שאנחנו מגיעים הביתה".
פניתי אליו ואמרתי לו שבדיוק חשבתי את אותו הדבר.
ההתאקלמות בחודשים הראשונים הייתה הכי קשה.
אין משפחה, רק שיחות וידאו למשפחה בארץ. ברור שזה לא הספיק, אבל זה כל מה שהיה.
התסכול היה בלתי נסבל, כמובן, גם עבור אלה. לא הייתה לה מסגרת, לא היו לה חברים. כאב לי עליה.
ואז אחרי כחודש וחצי, היא התחילה ללכת לגן.
הכנו רשימת מילים עם תרגום לאנגלית (No Miss, she doesn’t want you to die).
ואחרי מספר חודשים, חלה השתפרות בהתפתחות שלה. למדה להביע את עצמה באנגלית ובעברית.
היא ילדה מאושרת. יש לה חברים. וזה מה שהכי חשוב.
ואני רגועה יותר, מאושרת יותר, מחוברת לעצמי יותר, אני נושמת. הרוגע מאפשר לי להתחבר לעצמי ולהקשיב לקול הפנימי, אני פנויה רגשית ומנטאלית למצוא את דרכי.
הגענו לבית ריק מדבר, אפילו מזלג לא היה לנו. אכלנו על הרצפה או על המדרגות בבית.
עבדנו מאוד קשה להגיע לפה והדרך לא הייתה קלה ויש געגועים למשפחה, חברים והמוכר. יחד עם זאת, אני מרגישה שזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו עבורינו וכמובן, עבור אלה.
