עקשנות או עקביות? על הדרך להגשמה

הרבה שנים חשבתי שאני לא מתמידה.
כנערה עברתי כמה מסגרות, ובאחת מהן אפילו קיבלתי את הכינוי “לא מתמידה”. מילה אחת שהפכה לסיפור פנימי.
התחלתי עבודות ועזבתי.
נרשמתי ולא המשכתי.
בעיקר נמנעתי מללמוד, כי הייתי בטוחה שלא אצליח להחזיק לאורך זמן.
האמונה הזאת לא נשארה מחשבה. היא הפכה לזהות.
וכשזהות מתקבעת, היא מייצרת חוסר עקביות.
רק שנים אחר כך הבנתי משהו עמוק.
לא הייתי חסרת נחישות. הייתי מנותקת מעצמי.
ניסיתי להתמיד במסלולים שלא שיקפו את מי שאני באמת, ואז פירשתי את העזיבה כחולשה.
כשהתחלתי להתחבר לערכים שלי, לנטיות הטבעיות שלי, למה שמדליק בי חיים, הופיעה עקביות מסוג אחר.
לא כמאבק, אלא כנאמנות.
הגשמה עבורי איננה תואר, מקצוע או יעד חיצוני.
היא היכולת לבטא בעולם את הייחודיות שאיתה באתי.
וכדי לבטא אותה, נדרשת עקביות. צעדים קטנים, חוזרים, גם כשלא רואים תוצאה מיידית.
כאן הבנתי: עקביות אמיתית לא נולדת מכפייה עצמית, אלא מזהות ברורה.
מהכרה בערך שלי ומהסכמה ללכת בדרך שמתאימה לי, גם אם היא שונה.
וזה בדיוק מה שאני מלמדת את הצעירים שאני מלווה.
לא רק לבחור כיוון, אלא להכיר את עצמם. לזהות אמונות שמגבילות אותם, ולבנות תפיסה פנימית שמאפשרת להם להתמיד בדרך שלהם לאורך זמן.
כי הגשמה איננה רגע אחד של הצלחה.
היא תנועה מתמשכת של נאמנות לעצמי.
ואולי השאלה עבורך היא זו:
האם חוסר העקביות שלך מעיד על חולשה, או שהוא מזמין אותך לדייק את הדרך שבה את הולכת?