ענותנותו של משה רבנו-לימוד היא צריכה

כולנו יודעים שהתורה ניתנה על ההר הכי נמוך ללמדנו ענווה. גם על 'האיש משה' שנבחר להעבירה לעם ישראל נאמר שהיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". והרי הענוה לא סותרת חכמה, א"כ החכם יודע את מעלתו. אז איך בכל זאת לא מתגאה? בהתפתחות אישית מבחינים בתרמית הגדולה שאנו עושים עם סרגל המידה שבו אנו מודדים את עצמנו מול אחרים. את עצמנו אנו מודדים בצד המקטין של הסרגל וממעיטים בחולשות, חסרונות וכד׳, בעוד את חברנו אנו מודדים בצד המגדיל. לעומת זאת משה רבנו היה חושש שמא הוא בוחן את מעלותיו ומגרעותיו במשקפיים בהירים יותר מאלו שהוא בוחן בהם את האחרים. הוא ידע ש'אדם קרוב אצל עצמו' וש'כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו', ואילו בנוגע לפגמי זולתו חוט השערה נראה לו כהר גבוה. לכן גם כשהיה נדמה לו שהוא טוב יותר מזולתו, לא היה סומך על קביעתו – ומכאן ענותנותו. מצד שני, כמו שנאמר הוא מכיר במעלתו. אנו בד"כ חוששים שגם השני ימדוד אותנו באותו סרגל מידה ויפחית מערכנו. וצריך לדעת שאנו לא מוצר "עובר לסוחר", הערך העצמי שלנו לא באמת משתנה כשמישהו מעריכו פחות או יותר. הערך שלנו הוא ערך קבוע. ואיך שאנו נתייחס אליו, כך נרגיש כלפי עצמנו. וגם לגבי המחשבה של האחרים, מי שבאמת מחליט אם להעריך את מה ש "הם אומרים" זה בכל מקרה אנחנו. כך שבכל מקרה הקביעה נותרת בידינו. רוצים להרגיש טוב? תכירו בערככם! הוא לא יסולא בפז.