אחרי שנים של חיפוש, של חקירה ולמידה, השנה מצאתי מנוחה לנפשי.
סוף סוף הבנתי את המקור לסבל, ואת הדרך לריפוי שלי ושל אחרים.
ודווקא עכשיו כשנרגעתי מהמרוץ, אני מרגישה שאני רוצה לבקש סליחה מעצמי.
על שלא הערכתי אותך מספיק, ולא סמכתי עליך ב100%.
על שפחדתי מה"מה יגידו" או "מה יהיה" ועצרתי אותך מלעוף רחוק.
על שהתעלמתי מהחלומות העמוקים שלך ודחיתי דברים שרצית לעשות.
על שהשתקתי אותך הרבה פעמים כשהיו לך כל כך הרבה דברים חשובים לומר.
על שהקשבתי יותר מידי לקולות שאמרו לי “זה לא הזמן”, “עוד לא עכשיו” “מי את בכלל”
ו"זה לא יצליח"… ובמקום לתת לך לזרוח במלוא הדרך, החבאתי אותך והתפשרתי על מי שיכולת להיות.
סליחה שנתתי לשקרים ולעיוותים לנהל אותך ולהעמיד אותך בכל מיני מצבים כואבים או לא נעימים.
על שויתרתי לעצמי כי לא ידעתי למה את באמת מסוגלת.
ועל שהיית צריכה לרוץ אחרי בחיפושים המתישים הללו, ולחכות כדי לקבל ממני מעט תשומת לב.
כעת כשאני יודעת שאת הרבה יותר ממה שחשבתי, ולוקחת אחריות על מי שנועדת להיות, את כבר לא צריכה לשרוד. את יכולה לחיות !!
