כמאמנת אני נחשפת להמון סיפורים אישיים, לעתים סיפורים קשים, לעתים סיפורים משמחים.
כל אחד והסיפור האישי שלו.
כאשר אני מבקשת ממתאמנים שלי לספר על רגעי שיא/ הצלחות שלהם לוקח זמן, הם מחפשים אירועי הצלחה משמעותיים מאוד שיכולים לקבל כותרת של "רגע שיא", לעומת זאת כאשר אני מבקשת לספר על "רגעי שפל" התשובות מגיעות הרבה יותר מהר.
כמובן שזה לא מפתיע אותי, הרי רגע קשה נחקק אצלנו היטב בזיכרון ומשאיר לפעמים חותם רגשי עמוק.
ביומיום אנו לא ממש עוצרים רגע להתבונן על סיפור החיים שלנו, לרוב פשוט זורמים עם שגרת החיים וגם אם יש משהו שמפריע לנו, מנסים לא לחשוב על זה יותר מדי, אומרים לעצמנו "יהיה בסדר" וממשיכים לרוץ קדימה.
האמת גם נהגתי לרוץ בלי לעצור, בלי לשאול את עצמי האם אני בכיוון הנכון, כאשר אנו שואלים שאלות זה מעורר אצלנו מחשבה והתבוננות, הבעיה שאנו לא אוהבים לשאול קשות מתוך חשש שאולי נצטרך להתמודד עם תשובות שלא נאהב.
תנסו גם אתם! עכשיו ברגע הזה.
תעצמו עיניים וכאשר אתם שואלים את עצמכם את השאלות: האם אני מרוצה מסיפור חיי? מה הייתי רוצה לשנות? מה הייתי רוצה לספר לנכדים שלי? האם אני גאה בדרך שעשיתי עד כה?
תבחנו את התחושות בגוף ואת הרגש, האם אתם שמחים? רגועים? עצובים? כועסים? רפויים או מתוחים?
תתחברו לעצמכם, התשובות אצלכם!
תהיו אקטיביים, תכתבו את סיפור החיים שלכם.
מאחלת לכם לכתוב ספר מעניין עם סוף טוב.
זיוה
