הייתי צריך לכתוב טור חברתי כמו מדי חודש, להיפגש עם יזם חברתי או עמותה ולספר לכם קצת על הדברים הטובים שאנשים עושים בתוך החושך הקבוע שלנו אבל אירועי יום שבת ה-07/10 שינו את כל התוכניות.
בערב של שישי סעדתי בארוחת שישי מדהימה עם משפחה וחברים טובים והיה אפילו וויסקי מעולה וביום שבת כבר הייתי על מדים.
הטור החברתי הזה יהיה שונה, בדרך כלל אני מחפש תשובות, מיזמים חברתיים ופתרונות, אבל הפעם אני רוצה לשאול שאלות שבוערות בי.
כיצד תראה החברה שלנו אחרי המלחמה הזאת?
האם אי פעם נתאושש מהטראומה הענקית הזאת ונפסיק לקפוץ ולהיבהל מכל טריקת דלת?
מה יקרה לכל דור הילדים והנערים של המלחמה הזאת?
האם השיר "חורף 73" יהפוך ל"חורף 23"?
החברה הישראלית לא הייתה במצב טוב לפני המלחמה אבל אני רוצה להאמין שאנחנו מסוגלים ליותר, הימים הראשונים של המלחמה לימדו אותנו שאנחנו לא צריכים אף אחד! לא שיגנו עלינו, לא שישדרו לנו אג'נדות 24/7 בטלוויזיה, בטח ובטח שלא פוליטיקאים שמתחזים למנהיגים וגונבים את המוחות של אנשים (לא שבעתם מזה כבר???). העם בישראל על כל חלקיו מלא פוטנציאל! אנחנו יודעים להפוך לקהילה הכי עוצמתית בעולם, אנחנו יודעים להילחם ולהביס ואפילו להישאר אנושיים, אנחנו חכמים, אנחנו יודעים לעשות הסברה, אנחנו יכולים להתארגן בקבוצות וקהילות, לעזור זה לזה, להגן חזק על החלשים.
ביום יום במדינת ישראל החזק פוגע בחלש, העשיר דורך על העני, אנשים ממציאים הונאות, עורכי דין תובעים את המסכנים בשביל בצע כסף, הפשיעה חוגגת וארגונים ממשלתיים וחברות גדולות גונבים את כולם ומעליהם כמובן אותם "נבחרים" שגרוע מכל רוקדים על כל החגיגה הזאת.
אבל הפעם קיבלנו צ'אנס לשנות את כל זה – האם נצליח לעשות את זה?
המלחמה הזאת גבתה כבר מחיר דמים עצום מהעם הזה, עצב שלעולם לא ירפא והרכבת הזאת רק התחילה ולא הולכת לעצור בקרוב, מה אנחנו הולכים לעשות עם זה? הולכים לשקוע בהישרדות, בכאב וביום יום או להפוך את הקערה? האם אנחנו בדרך לארץ המובטחת בכל זאת?
זה מזכיר לי את המשפט של שלום חנוך: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"
