זאת שאלה שאני נשאלת הרבה, האם הדבר בכלל אפשרי?
השאלה עולה מכיוון שכאשר המילה פרידה/גירושין עולה, מתלוות אליה אסוציאציות של ריבים קשים, וויכוחים, מלחמות והכפשות הדדיות.
אך זה לא בהכרח גזירת גורל.
אפשר גם אפשר להתגרש ולהישאר חברים וזוגות רבים בוחרים בדרך הזו.
איך עושים זאת?
ראשית, נדרש לשים את האגו בצד. לא תמיד ההחלטה להיפרד מתקבלת במשותף, לעתים מדובר בהחלטה חד צדדית של אחד מבני הזוג, וההחלטה נופלת על הצד השני כרעם ביום בהיר, ואז יש קושי בקבלת הפרידה. לעתים הפרידה מגיעה בעקבות בגידה, וברור כי האמוציות הינן בשיאן.
אך גם במקרים אלו, יש להתעשת, ואף לפנות לקבלת תמיכה רגשית במידת הצורך, ולדעת ולהבין שמלחמות לא עושות טוב לאף אחד ולא מקדמות למקום בריא.
שנית, יש לפנות לגישור. כבר זמן רב ידוע שלהגיע לבית המשפט זה תענוג מפוקפק. בתי המשפט עמוסים, יש בהם סחבת, השופטים קורסים תחת עומס התיקים, והדיונים שם אורכים שנים והעלויות הן עצומות.
כיום כבר לכולם ברור, שאם מתגרשים – מתגשרים!
דבי פורד בספרה "גירושים רוחניים" כותבת שיש לראות בגירושין כהזדמנות ליצירת חיים נפלאים, ולהפוך את חוויית הגירושין ליתרון במקום לחיסרון. בספרה היא מפרטת כיצד לעשות זאת, על אף הקושי והכאב העצום שמתלווה לגירושין, והוא בהחלט מומלץ לקריאה.
עקרונות הגישור מאפשרים ניהול מיטיב של תהליך הגירושין:
השליטה על ההליך היא אצל בני הזוג – האם להיכנס להליך, האם להישאר בו, מתי יתקיימו הפגישות ומשך הזמן שלהן.
ההחלטות הינן בידי בני הזוג (ולא בידי בית המשפט). אני תמיד אומרת לבני הזוג שבאים אלי שהם למעשה כותבים לעצמם את הסכם הגירושין שלהם, ורק מה שמוסכם על ידי שניהם יהיה בהסכם.
הליך הגישור מתקיים תוך כבוד הדדי, ותוך שמירה על פרטיות הצדדים.
כמו כן – הראיה של הגישור הוא העתיד, כיצד יתנהלו החיים בעתיד, וכיצד תישמר מערכת היחסים ביניהם בעתיד לאור היותם הורים לילדים משותפים, ואילו בבית המשפט כל הזמן מתעסקים בעבר – במה היה.
והכי חשוב – צריך לזכור את טובת הילדים. טובת הילדים מחייבת את שההורים ינהלו את הפרידה בדרך של הידברות והסכמה ולא בדרך של מלחמה.
לסיכום: בהחלט אפשר להתגרש ולהישאר חברים! הכל עניין של החלטה ובחירה!
