בין הגוף והנפש שלנו ישנה השפעה והפריה הדדית.
לדוגמא כשאנחנו עייפים, ז"א שלגוף שלנו אין מספיק דלק שהוא זקוק לו, אנחנו מרגישים
תשושים גם נפשית, ויכולים להיות יותר עצבניים או יותר אפתיים לסביבתנו.
גם לנפש יש השפעה על הגוף.
הרגש נמצא בנפש, בחלק המחבר בין הגוף לנשמה. ומשם הוא משפיע על גופנו.
כשאנחנו מרגישים רגש מסוים זמן ממושך הוא עלול להשפיע על גופנו בצורה מסוימת.
המדע הוכיח שהגוף שלנו זוכר, ושזיכרונות שמאוחסנות בגופנו, עלולות לגרום למחלות מסוימות.
ברנדון בייס מפתחת שיטת המסע, ריפאה את עצמה מסרטן בעזרת שחרור טראומות מגופה.
בתור מטפלת שלמדה אצלה, נתקלתי פעמים רבות במקרים בהם טיפול בטראומות השפיע ישירות על הגוף במגוון רחב של בעיות. מהגברת חלב אם וטיפול בוורידים, ועד ריפוי של מפרק הרגל או העלמת גידולים.
לאחרונה נפגשתי שוב בלקוחה שאבחנו גידולים בגופה. ולשאלתי האם היא רוצה שנטפל ישירות בגידולים וכך ייתכן שיעלמו, היא היססה, ואפילו אמרה לי; לא! אני צריכה את הצומי הזה.
את ההיסוס הזה פגשתי כבר 'יותר מידי' פעמים עם חולי סרטן. וזה רק מאשש את ההנחה שלמחלה יש תפקיד בחייו של האדם.
ההיסוס הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. האם האדם לא רוצה להיות בריא?
מסתבר שלא תמיד. כשאדם מרגיש לא ממומש, "בלתי נראה", לא אהוב, בעומס או במצוקה רגשית כלשהי, הרבה פעמים הוא מעדיף להיות נתמך, מוקף בחמלה, ובהצדקה למנוחת הגוף שלו, והוא נעזר במחלה שמבטאה את המצוקה שלו "בקול".
מכאן אנחנו יכולים להסיק שכדי לדאוג לאיכות חיינו, חשוב להיות במודעות, להביע ולהשתמש בקולנו ישירות ולא בעקיפין על מנת לבטא כל מצוקה, ולדאוג למלאות את הצרכים האנושיים שלנו בדרכים מגוונות ויצירתיות, וגם לשחרר טראומות שכבר נכלאו בגופנו.
