יש לי אח אחד, גדול ממני בשש וחצי שנים.
כמו כל בני משפחה, גם אנחנו רבנו והצקנו אחד לשני בילדותינו.
גדלנו ביחד בפתח תקווה.
כשאני הייתי בת 12 והוא 18, אמא שלנו נפטרה.
מי שמכיר את הסיפור שלי, יודע שזמן קצר לאחר מותה של אימי, נסענו לבקר חבר משפחה שגר במיאמי.
מי שלא מכיר, מוזמן לבקר בעמוד הפייסבוק 'מסע בשלוש מזוודות' ולעקוב אחרי הסיפור שלי.
החיים לקחו אותי באופן חד ומפתיע לארץ לא שלי, כמעט ללא משפחה, ללא חברים, ללא שפה.
כשאני הייתי שם, אחי נאלץ לחזור ארצה כדי להתגייס.
נשארתי לבד, ללא הגנה.
אבא ניסה לעזור, אך בטח באנשים לא נכונים שפגעו בי ולקחו ממני את החופש שלי.
עד שהבין מה קורה, היה מאוחר מדי.
עברתי שנים לא קלות, בלשון המעטה.
מה שלא ידעתי בזמנו זה שאחי פעל מאחורי הקלעים כדי להציל אותי מהגהנום שבו חייתי כל כך הרבה שנים.
מספר חודשים לפני שאמא נפטרה, היא בקשה ממנו לדאוג לי ולא משנה מה, ששום דבר בעולם לא יפריד בנינו – זו הייתה בקשה וצוואתה.
בלעדיו, לא הייתי פה עכשיו.
בלעדיו, הייתי זרוקה באיזה מוסד, מפוצצת בכדורים (שדחפו לי).
בזכותו, יש לי את ההזדמנות להגשים את עצמי ואת החלומות.
הוא העוגן שלי. הוא הגיבור שלי.
אני מאחלת לכל אדם אח כזה.
