כשאנחנו שומעים את המילה "ערבות", אנחנו חושבים בדרך כלל על להיות שם זה בשביל זה. לעזור, לתמוך, לא להשאיר אדם קרוב לבד כשהוא זקוק לנו.
אבל בתוך המשפחה, ובמיוחד כשהילדים כבר בוגרים, ערבות יכולה להיות מורכבת יותר.
כהורים, הרצון לעזור לא נעלם כשהילדים גדלים. לפעמים אפילו להפך. אנחנו רואים את הקושי, מכירים את הילד שלנו, ויש לנו ניסיון, קשרים, אולי גם אפשרות כלכלית. ואם אנחנו יכולים להקל עליו – למה שלא נעשה את זה?
וכאן אני מוצאת את עצמי חוזרת לשאלה שמלווה אותי לא מעט:
מתי אני שם בשבילך, ומתי אני כבר עושה במקומך?
כי מתוך אהבה גדולה אפשר לפעמים למהר מדי. להציע פתרון עוד לפני שהילד ביקש. לפתוח דלת לפני שניסה לפתוח אותה בעצמו. לקחת עלינו דאגה שבעצם שייכת לו.
ולא תמיד זו העזרה שהוא זקוק לה.
לפעמים הערבות המשמעותית ביותר היא דווקא היכולת לעמוד ליד אדם שאנחנו אוהבים, לראות אותו מתמודד, ולא למהר לקחת ממנו את ההתמודדות.
לומר לו: "אני פה. אני איתך".
לא: "אני אעשה במקומך".
לא: "אני אדאג שלא יהיה לך קשה".
אלא: "אתה לא לבד בתוך מה שאתה עובר, ואני מאמינה ביכולת שלך למצוא את הדרך".
ובעיניי, ככל שהמשפחה מתבגרת, גם הערבות משתנה. היא כבר אינה רקמה שהורים נותנים לילדים. הילדים מתחילים לראות גם אותנו. אחים נמצאים זה עבור זה. בני ובנות זוג מצטרפים למעגל. לפעמים מי שהיה רגיל כל חייו להחזיק אחרים, מגלה שגם הוא יכול להישען.
וכך נוצרת משפחה שיש בה ערבות, אבל גם נפרדות.
משפחה שבה אנחנו לא צריכים לפתור זה לזה את החיים כדי לדעת שאנחנו קרובים.
זו הערבות שאני מאמינה בה:
לדעת מתי להושיט יד, ומתי להשאיר לאדם שאנחנו אוהבים את המקום לעשות את הצעד בעצמו.
להיות מספיק קרובים כדי שידע שאנחנו שם, ומספיק בטוחים בו כדי לא ללכת במקומו.
ופעמים רבות, כל מה שצריך כדי לומר את כל זה הוא משפט אחד פשוט:
"אני פה. אני איתך".
