נאוה שמחון ועיסוקה השיקומי במת"ש

24.12.15 כתבה איילת יובל דרזנר[email protected]

נאוה חולה במחלת קרוהן המשולבת בדלקת פרקים. נאוה עושה מה שרבים לא עושים – מתמודדת עם המחלה, עוסקת בתחום האומנות ומלמדת את המטופלים במת"ש– מרכז תעסוקתי שיקומי, שנמצא בכפר שלם, סמוך לתל אביב.

אצל נאוה דלקת הפרקים מתבטאת בהתקפי כאבים המאלצים אותה לשכב במיטה, לצרוך כדורים ולהמתין עד 'יעבור זעם'. בזמן ההתקפים היא לא יכולה לעשות כמעט כלום וכמי שבעבר עשתה לא מעט ספורט ואף שקלה ללמוד להיות מורה לספורט, ההבנה שיש פער בתפקוד שלה לתפקוד של אדם שאינו חולה, אינה מקלה.

למי שלא יודע, קרוהן היא דלקת כרונית במעיים המתאפיינת בכך שמזון לא מתעכל באופן 'נורמלי'.

איך התנהלו חייך ?

"אני חולה מגיל 22 וכיום בת 50. המחלות התפרצו מיד אחרי מות אימי. בזמנו לא ידעו איך לגשת לנושא ולכן הכנתי אוכל ובכל פעם ניסיתי לנחש מה עושה לי טוב ומה מזיק לי ולא היה לי עם מי להתייעץ מלבד עצמי ובעת ובעונה אחת עשיתי מאמצים לעבוד באופן מסודר כדי להתפרנס.

בתכל'ס  הסתובבתי 3 שנים כמו ביאפרה (מורעבת בעת מלחמה) עד שהגעתי לד"ר סגל באיכילוב, למחלקת ראומטולוגיה (התמחות העוסקת באבחון וטיפול במחלות הקשורות למפרקים, רקמות רכות והחיבורים ביניהם).

מהרגע שהגעתי אליו החל תהליך של בדיקות גסטרו, כמו בדיקת דם סמוי ואחרי קולונוסקופיה הוא הגיע להחלטה סופית שזה קרוהן המשולב בדלקת פרקים ובמקרה שלי דלקת הקרוהן נמצאת בחיבור בין המעי הדק לגס, וכתוצאה מכך, גם אין ספיגה של ברזל.

מאחר שאין ספיגת מזון בצורה נכונה, בכל פעם מערכת גופנית אחרת נפגעת. המחלה מתבטאת בהרבה חוסר תאבון, עצירות וכדומה, החיים של החולה מתנהלים סביב המחלה והוא צריך למצוא תעסוקה שתתאים למגבלה הפיזית, ליכולות ולרצון שלו.

איך פרצת החוצה?

אחת מנקודות המפנה הראשונות היא שלמדתי "אומנות משקמת"במדרשה ברמת השרון שהיא היחידה ללימודי חוץ של בית ברל בשנים 1998-2000. בלימודים התמודדתי עם חוויית האבל של אימי ובימים אלה אני מספיק בשלה ועומלת על פרויקט מסוים שיצא לאור בפברואר, יום השנה למותה של אימי.

עוד בהיותי סטודנטית התחלתי לעבוד בבית אבות והיתה לי תלמידה בת 93.הקשר עם הגיל השלישי היה לי נח כיוון שזה גיל בו אנשים עם ראש על הכתפיים, צמאים ללמידה ועשייה ונהנים מהעיסוק האומנותי.

משם עברתי ללמד בהוסטלים ודרך משרד העבודה והרווחה למדת בסדנה מעשית איך לאבחן. הסדנה היתה מרתקת ולמדתי ממנה המון כדי להרחיב את היכולת לעסוק באומנות המשקמת.

באומנות משקמת המנחה מתאים את מה שנכון לתלמיד ומוצא פתרונות. אם יש למישהו מגבלה בידיים והוא רוצה לצייר, מתפקידי למצוא את הדרך לעקוף את הקושי ולאפשר לו לצייר אם זה עם ספוג או אביזר אחר בטפיחות והחשוב הוא להקנות לו את תחושת ההצלחה.

השאיפה שלי היא להקים מפעל לאומנות יצרנית שימושית או בשפת העם 'עיצוב תעשייתי' לכל דבר וניתן לעשות אותו גם במרכז שיקום לפי התאמה של היכולות ואני מביאה את הרצף של קו יצור מההתחלה ועד למוצר המוגמר, כלומר משלב התכנון והבניה ועד תרגומם לעשייה.

גם ברצף מרכז השיקום יש אנשים עם יכולות נמוכות, בינוניות וגבוהות. למשל לסגור שקיות סכו"ם, לקפל נייר אפיה, להדביק מדבקות עלשלטים לדלת– נתפסות כעבודות חרושתיות והשאיפה שלי היא שאנשים בעלי יכולות בינוניות וגבוהות יעשו דברים אחרים כמו להדביק על כוסות בעזרת מכונת PRESS   חם דוגמא כלשהי.

 

 

1_נאוה-שמחון

יש לי את הטכנולוגיה כי אני יכולה לחתוך, להדביק, לגזור ולבצע התאמה של גודל ולארוז שזה יוצר את רצף העבודה. לא חייבים לעשות הכל בסין אלא פה, בכפר שלם.

אם בעלי עסק המייצרים תחתיות לכוסות בסובלימציה ישלחו במייל את הדרישה שלהם ואנחנו נייצר את המוצר באמצעות חומרי גלםוכח העבודה היצרני, זו תהיה סיטואצייתWIN WIN.

איזו אוכלוסיה מגיעה למת"ש?

האנשים שמגיעים למת"ש בכפר שלם הם אנשים שעברו אבחון מטעם מבריאות הבריאות ובעלי סל שיקום. המדריכים אמורים ללמד אותם את תהליך העשיה ויצירת המוצרים כדי להשתלב בחברה. שלב שילובם בחברה לא מבוצע דרכי.

אני מגיעה לחדרי העבודה בהם מתקיימת התעסוקה של המפעל המוגן. גילאי האנשים נעים מסיום תיכון ועד גיל 60.

רובם גרים בהוסטלים ובדיור מוגן,לחלקם יש הסעה והשאר מגיעים באופן עצמאי.

אני נמצאת במת"שכשנה ופה המקום להודות ליוסי, המנהל, שאיפשר לי לעשות את הדברים שאני עושה מתוך ערכים לתעסוקה להמונים.

המשתלה שאני מנהלת בכניסה למת"ש היא על שם שני הדודים שלי: אליהו חי שמעון ושבתאי שמעון, אגרונום פגוע נפש והשני חקלאי בתחום פרי הדר.

2_נאוה-שמחון

מה גורם לך סיפוק?

הסיפוק מגיע מכך שמגיעים אלי עובדים שלא יודעים איך לעשות דברים ואחרי הנחייה בשלבים, הם מצליחים ומחייכים מאושר וגאווה ומבקשים ללמוד עוד.

למשל בנינו תיבות עץ. הגיע עובד שניסה ודפק חזק מדי עם הפטיש והרגיש שזו פעולה שלא מתאימה ליכולת שלו והסכמתי איתו ופניתי לעובד אחר שהסכים לבוא ללמוד.

לתיבה יש חלקים כמו זכר ונקבה שצריך לחבר ובעזרת פטיש עץ לדפוק ולהדביק. הוא תפס דיי מהר את העניין וכמעט שלא הייתי צריכה לתקן אותו ואפילו הצעתי לו לצבוע כשראיתי את היכולת שלו באה לידי ביטוי הוא בהתחלה דיי נרתע מרעיון הצביעה ובסוף כמו שאני תמיד אומרת"כשאתה קצת ליד זו כבר לא בעיה להטמיע את הביטחון ואז העובד יכול ללכת לבד" הוא בא ואמר לי "אני מאושר".

היום הוא פנה אלי וביקש לנסות לצבוע ואמרתי לו שכבר מחר אלמד אותו איך, שזו מבחינתי הגאווה שאדם שיש לו כישורי ידיים טובים, למד להאמין בעצמו ורוצה להתקדם.

אחרי הכל, למרות הקידמה המגולמת כיום דרך הרובוטיקה שמחליפה את האדם ומחשבים שמזרזים פעולות, עדיין יש מוצרים ופעולות שצריך לעשות בידיים ושוב אני אומרת שבמקום לעשות את העבודה בסין, נעשה מיני סין בישראל.

לכבוד ט"ו בשבט הכנו ערכת עם עציץ חרס עם חור בתחתית, ויש 2 אפשרויות מוצרים:

נאוה-שמחון

הערכה מכילה אדמה, אבנים, פקעת של נרקיס ועפרונות או טוליפים לקישוט העציץ והחלטתי להוסיף תמונה עם כיתוב מערב שירה של המטופלים.

את ערב השירה ארגנה שני, אחת מעובדות המת"שכשעבדה עם העובדים על השירים והחלטתי שזה יהיה שילוב מרגש בין משהו מוחשי לנפשי.

יצרנו קופסה שנקראת "חדר הרגשות" וזה מגנט שיכול להתאים לנו, הנורמטיביים, עם מסרים ליקום. הטקסט לא מתוחכם אלא יפה בפשטותו.

בנוסף אני משתפת פעולה עם "קבוצת השווים", אותה הקימה אימו של אסף, ילד אוטיסט (עליו לא נרחיב)ובמהלך הזמן נוצר קשר ביני ובינה ועשינו יחד מחזיק מפתחות בצריבה בלייזר.

יש זכוכית קריסטלית ויש מכונת לייזר הציור נמצא במחשב ואנחנו מעבירים אותו בתהליך כלשהו דרך הלייזר והוא מוטבע על הזכוכית. זה מחזיק מפתחות לכל דבר והוא מהציורים של האוטיסטים.

יצרנו שולחנו בימים אלה עם חומר שנקרא שעם. לקחתי גלילים של חוטי חשמל, ציפינו בפסיפס ושעם והוספנו גלגלים ויצרנו מיני שולחן קפה. זה יצא מקסים !! עמית, אחד העובדים עושה עבודה נפלאה !. מצאתי שידת וינטאג ברחוב והוא מצפה אותה והשדרוג יוצא בלתי רגיל.

למדתי צילום וצילמתי בגני ילדים ובגלל שאני באה מהמקום של הקושי, וזה לא משנה אם זה פיזי או נפשי, אתה עדיין מרגיש שאתה לא מצליח להשאר במקום העבודה. לי יש את הדרייב החזק להוכיח שזה אפשרי, בדיוק כמו בשוק החופשי, רק עם יותר הבנה והכלה ומסגרת עבודה אחרת.

איך את רוצה למצב את העתיד שלך במת"ש ובכלל ?

אני רוצה לאפשר עבודה לאוכלוסייה במת"ש ולא עבודה חרושתית אלא עבודה יצירתית כדי להפיק מהם את היכולת המקסימלית, האמונה בעצמם ולמכור מוצרים שהם יוצרים. עבודה חרושתית יש בכל מרכזי השיקום ואני באמת מאמינה שצריך וניתן להיפתח לעוד רעיונות.

אני דור 5 מצד אבי, יליד תל אביב ואימי ז"ל ילידת אפגניסטן שגדלה בהודו ומגיל 12 עלתה לארץ ושירתה בצבא כאזרחית צה"ל, שזה לא ברור מאליו בימים ההם. סבא וסבתא רבא שלי קבורים בטרומפלדור בת"א ליד אריק איינשטיין והרבה לפניו….

גדלתי בבית שהקנה ערכים של עזרה לזולת, שירות צבאי והקמת היאחזות. אני חושבת שרק בשנים האחרונות הבנתי שאני יזמת וזה מה שגורם לי לחייך בכל בוקר ולהסתכל על העתיד במשקפיים יותר אופטימיות.

חשוב לי לומר שהמשתקמים הם אלו שעושים את העבודה ולא המדריכים. המצפון שלי נקי בעניין הזה,ולכן אנחנו נשמח שלקוחות יראו את המוצרים והאיכות שאנו משקיעים בהכנתם ובזכות זה ירכשו את המוצר, ולא רק בגלל שהכין אותו פגוע נפש.

בתחילת מרץ יהיה ערב פתיחה שיפורסם ואנחנו מאוד נשמח אם לקוחות יגיעו וירכשו את המוצרים שלנו.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 95
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן