איזו פתגם יפה, וכמה הוא עוצמתי בחיינו.
מנורה קטנה בחדר חשוך, מפיגה את הפחד, קרן אור ראשונה של יום ממסמסת את החושך הכי עמוק. וגם כשאנו כואבים אל תוך הלילה – שלפעמים מגביר את הכאב והיאוש ומראה לנו שאין מוצא, למחרת יום חדש עם המון אור שמטשטש אותנו ואנו שואלים את עצמנו על מה היה כל הרעש?
גם כשמונחה מגיע אלי עם המון כאב, או בלבול, ואפילו חוסר רצון לחיות, ולאחר שאני מכילה את הכאב, אני מתחילה לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה, ובתהליך הזה אני הרבה פעמים צוחקת ומסבירה מה מצחיק אותי. למשל כשמישהו מתאר את אימו הגנרלית שהוציאה תחת ידה כמה מפקדים אני מתחילה לצחוק ואומרת וואו צבא אמיתי. איך היא עשתה את זה?
הייתי צריכה לבוא ללמוד אצלה.. או משהו מרכך אחר..
אני רואה איך המונחה מתחיל לראות שנפרץ חור קטן במעטה החושך שעוטף את חייו.
אפילו עצם הצחוק משחרר את העננה הכבדה שבחדר. (צחוק עם סיבה מוצדקת)
אני בטוחה שחיים עם קלילות וצחוק הם חיים ששווה לחיותם בעוד חיים תובעניים ורציניים עלולים להיות חיים מכבידים.
אני זוכרת בעת אסון התאומים באמריקה, אחותי שגרה בניו יורק תארה לי איך במרחק של קילומטרים משם, התעופפו פיסות האפר באויר של כל ערמות הניירת החשובה בעולם.
ניירת שביום יום גבתה ככ הרבה מחירים של מערכות יחסים, שעות שינה ולחץ. אנשים מיהרו להגיע למשרד לסיים את הכנת החוזה.. תיקים בעלי חסיון וערך הסטורי בקומת האף בי איי שנשמרו בקפידה שלא יראו לעין אדם, הכל הלך לטמיון ברגע. ברגעים של לחץ אני אוהבת לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה.
עצם היכולת לעצור לרגע בשעת לחץ ולשים דברים בפרופורציה הנכונה זו יכולת חשובה שכל אחד צריך לאמץ על מנת לאפשר לעצמו להירגע מול מרוץ החיים שאנו חיים בו.
גם רגע כזה הוא רגע של אור שלפעמים יכול להקל על המעטה שסוגר על חיינו התובעניים.
בהחלפת הזיכרונות שאני עושה בקליניקה שלי, אני משתמשת בכמה כלים פשוטים שפיתחתי ובעזרתם ובעזרת הזיכרונות החדשים האנרגיה בגוף משתנה. גם פה תקף הפתגם הזה ומספיק לעשות מספר החלפות כדי שנחווה את עברנו כנעים ותומך.
חבל לעבור חיים שלמים עם כובד של זיכרונות מעיקים כשניתן להמיר את האנרגיה לאנרגיה חיובית בקלות ובמהירות.
