לפני חודשיים, עברתי עם משפחתי לאנגליה לעיירה קטנה כשעה צפון מערבית מלונדון.
עוד לפני שהגענו לבית, הרגשתי שאני באה הביתה, למרות שלא הייתי פה אף פעם.
כנראה בן זוגי קרא את המחשבות שלי, כי הוא אמר לי בדיוק את אותו הדבר ממש לפני שהמונית נכנסה לרחוב.
היציאות הראשונות והכרת השכונה היו מאוד מרגשות.
הכל יותר רגוע, שקט, איטי (לטוב ולרע).
הצבעים של הטבע משתנים בהתאם לעונה.
צחוקים וקולות של הילדים בוקעים מהגינה המקומית.
ילדים הולכים לבית הספר עם חליפה ועניבה, מראה נדיר.
הרחוב הראשי הומה אדם, לא משנה מה מזג האוויר. הם רגילים לזה. לנו יקח קצת זמן.
נראה שאנשים הולכים בקצב איטי יותר. הם יותר סבלניים.
נפלאות הטכנולוגיה מקשרים אותנו עם המשפחה שנשארה בארץ. רק חסרים החיבוקים.
הרשתות החברתיות מחברות אותנו לקהילה שלנו ואנחנו לא מרגישים לבד.
אומנם לא פלורנטין או נחלת בנימין, אבל ללונדון יש מה להציע.
נסיעה של שעה ברכבת מביאה אותנו ללב העיר.
מקומיים ותיירים פוקדים את העיר כאחד.
כמו נמלים, מתרוצצים לכל כיוון.
ייקח זמן לזכור להסתכל שמאלה כשחוצים את הכביש. מזל שרשום על שפת המדרכה.
תרבות מגוונת, צבעונית, עשירה.
אני מרגישה שיש לנו הזדמנות להתפתח, לצמוח, להגיע הרבה יותר רחוק מאיפה שהיינו מקודם.
אני בבית
