יום שחור

אפשר לומר שהיום הכי שחור בחיי הוא היום שאיבדתי את אמא שלי, עליזה גרנות, זכרונה לברכה.
זה קרה חודש אחרי בת המצווה שלי בתאריך 11.11.1989.
הזכרון האחרון שהיה הוא שאבא ואחי אספו אותי באאודי המשפחתית.
אחי הגדול נהג ואבא ישב איתי מאחור.
"אמא נפטרה", כך אמר.
הסכר התפרץ.
כולנו בכינו ביחד.
אני לא זוכרת את ההלוויה.
אני לא זוכרת את השבעה.
אני בקושי זוכרת את אמא.
ימים שחורים נוספים הגיעו מיד אחרי.
חופשה בחו"ל הפכה למגורים קבועים.
איבדתי את הבית שלי, את החיים שלי, את החופש שלי.
נדדתי בין מוסדות ובתי חולים לחולי נפש.
חוויתי מעצר בבית קולנוע לאחר בריחה ממוסד.
אנשים ניצלו את הכאב שלי.
33 שנים אחרי, גיליתי שאני סובלת מפוסט טראומה.
אפילו אחרי כל השנים האלה, הכאב בלתי נסבל ולעיתים אני מתקשה להתמודד איתו.
הפסקתי להתבייש וביקשתי עזרה. התחלתי לטפל בעצמי ולספר את הסיפור שלי לאחרים.
אני מאמינה שישנם אחרים שחווים כאב דומה ואולי הם מתביישים לבקש עזרה או בכלל לא מודעים למה שהם מרגישים.
היום השחור הזה ילווה אותי כל חיי. יחד עם זאת, אני מפנה מקום לצבעים אחרים שיעניקו לי אושר, אהבה, משמעות בחיים. עם הצבעים האלה, אני מתפתחת, גודלת, צומחת, חיה בזוגיות מאושרת ומגדלת את בתי.