רומיאו וג'ולייט.
סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים, העמים, התרבויות, השפות והדורות.
מבט האהבה הראשון שלהם, זה שנעוץ בו חץ הקופידון, היה כששניהם היו בנשף, מאחורי מסכות. באולם שבו האדים של 'הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה' הם ריאליסטיים מאד.
מה שהפך את הסיפור הזה בעיני, למוות העצוב של כל הזמנים היה כשהמסכות הוסרו, החגיגה הסוריאליסטית נגמרה והאמת על רוח האנוש של זמנים חשוכים, יצאה לה החוצה.
הנה אנחנו שוב בפברואר בואכה מרץ. שנה שבה כל סדרי העולם כפי שאנחנו מכירים אותם, התהפכו לגמרי.
נותרנו במערומינו. כפי שאנחנו. בבית. מול הילדים. מול הזוגיות, מול העסק, מול כל העולם. הכרנו בעיקר את עצמינו וגם את הסובבים אותנו באמת האמיתית. כפי שהיא. ללא אפשרות להסתתר יותר מאחורי אף מסיכה.
בהומור שחור חד של בורא עולם הוא אומר לנו:
"אתם מתגעגעים למסכות שלכם? – הנה, קחו אותם!! לאלפים ולרבבות!! בכל שעות היום!! עד שתחנקו מהם ומהאוויר הממוחזר שלכם שאתם נושמים שוב ושוב.
בשנה הזו השלתי באומץ את המסכות שלי ויצאתי אל הלא נודע של האמת שלי בחיי.
במשעולי הדרך הזו איבדתי המון אנשים שהיו חלק מנשף המסכות שלי, אנשים שהשקפתי למטה אליהם מהאכסדרה בוורונה של חיי עם אור בעיניים, עד שהוסרו המסכות מעל פניהם. המרפסת נותרה לה שוממה אך בביתי פנימה מצאתי אור, מנוחת נפש, שמחה וחברות של אמת. קשר עם אנשים שבוחרים אף הם להשיל את המסכות ולהסתכל בלבן של העיניים של החיים.
שיעור אחרי שיעור ראיתי ושמעתי על נשפי המסכות שהביאו מוות בשובל גלימותיהם המנצנצים, ולעומת זאת על חיים בדרך האמת.
אמת שלעיתים היא אמנם מביכה, קשה, מאתגרת, אמיצה, מבודדת ואפילו חמקמקה, אך יוצרת לדורשיה ומבקשיה חיים פשוטים, שמחים ומאושרים.
הבחירה האנושית המתגלה מאחורי המסכות לא תחדל אף פעם מלהפתיע אותי. כמו גם התמימות שלי באמונה באמת ובטוב של האנושות.
השנה הזו לימדה אותי לבחון את הבחירות שלהם לפני שאני מחליטה על כיוון הרוח האנושית המפעמת ונושבת בקרבם. מפני שמעשיהם מעידים עליהם יותר מכל מדיה.
