נתינה נתפסת לעיתים קרובות כערך עליון, פעולה של חסד טהור.
אך במסע חיי למדתי שנתינה ללא גבולות היא לא חסד – היא איבוד עצמי. כשגדלתי בבית שבו אהבה וכאב היו מעורבבים זה בזה, המושג "גבול" לא היה קיים. כילדה רגישה שסופגת הכל, למדתי להכיל את המתח והכאב של האחר על חשבון המרחב הפנימי שלי.
הרגע שבו נמתח הגבול
השינוי התודעתי העמוק ביותר שלי התרחש בגיל,16 מול אבי. באותו רגע של עימות, כשהסכמתי לקבל את הכאב ולא לברוח, משהו בתוכי הפסיק לפחד .זה לא היה אקט של כניעה ,אלא הרגע שבו הגדרתי את הגבול הפנימי שלי: הגוף שלי אולי ספג את המכה, אבל הנפש שלי כבר לא הייתה שייכת לפחד.
שם התחילה ההבנה שגבולות הם לא חומות של ניתוק, אלא הקווים המגדירים את הזהות שלנו. ״גבולות הם לא חומות שמפרידות בינינו לבין העולם, אלא המרחב שמאפשר לנו להישאר מחוברים לעצמנו בזמן שאנחנו נותנים לאחר".
מכאוס לשקט פנימי
במהלך השנים ,דרך עולמות ה - NLP המדיטציה וה"מדיטראנס", הבנתי שנתינה אמיתית יכולה לנבוע רק מתוך "סנטר" יציב. כשאני מלווה אנשים בפרשת דרכים ,אני רואה כיצד חוסר היכולת להציב גבול לציפיות החוץ מוביל לאובדן כיוון.
Clear Path, השם שקיבלתי בדרך הדהרמה, עוברת תמיד דרך ניקוי הערפל של האחר והקשבה לקול הפנימי.
היום אני יודעת:
כדי לתת באמת, עלינו להיות בעלי הבית של עצמנו. הסליחה וההבנה שהשגתי מול הוריי לא הגיעו כי העבר נעלם, אלא כי למדתי להציב גבול בין הילדה שהייתי לאישה הבוגרת שאני היום.
רק כשיש לנו גבולות ברורים, הנתינה שלנו הופכת למתנה נקייה - לא כזו שבאה לרצות או למלא חלל, אלא כזו שנובעת מתוך שפע וחיבור אמיתי.
סיגל גבאי – אימון ,ליווי ויעוץ לצעירים למצוא את הכיוון – מאמנת מוסמכת, Master NLP, מנחת קבוצות ומתרגלת מיינדפולנס.
