יש משפחות שנולדים לתוכן.
ויש משפחות שבונים.
לא תמיד ידעתי לקרוא לזה כך, אבל עם השנים הבנתי
שאני זקוקה למסגרת שחוזרת על עצמה,
לא מתוך הרגל, אלא מתוך בחירה.
מקום שאפשר להגיע אליו שוב,
ולדעת שמישהו יזהה אותך גם אם לא אמרת מילה.
יש אנשים שמקשיבים דרך שיחה.
אני מקשיבה גם דרך שולחן.
דרך סדר, דרך קצב, דרך משהו שמונח בדיוק במקום שלו.
לא כי הכול צריך להיות מושלם,
אלא כי כשמשהו שלם, אפשר להירגע בתוכו.
גדלתי בבית יקי.
דיוק לא היה מילה, הוא היה אוויר.
לא הקפדה לשם הקפדה,
אלא אחריות:
לדברים, לאנשים, למה שמתחילים ולמה שמסיימים.
עם השנים למדתי שדיוק אמיתי
לא סוגר הוא פותח.
הוא יוצר אמון.
וכך, בלי תכנון גדול,
נוצרו סביבי מרחבים שהם משפחה.
אנשים שחוזרים.
שיחות שממשיכות גם אחרי שנגמר הערב.
מילים שנשארות, וטעמים שמעלים זיכרון.
לא כולם מכירים זה את זה,
אבל יש ביניהם חוט משותף:
נוכחות.
משפחה, בעיניי,
היא לא רק מי שנמצא סביבך,
אלא מי שמוכן להישאר.
להגיע שוב.
להיות חלק מתהליך, לא מרגע.
ואולי זו ההגשמה הכי גדולה שלי:
לא משהו שעשיתי,
אלא משהו שנבנה.
לאט.
בדיוק.
עם מקום לאי־שלמות,
אבל בלי לוותר על שלמות הלב.
ואולי גם אתם מוזמנים לעצור לרגע ולשאול:
איפה בחיים שלכם יש מקום שאפשר לחזור אליו שוב ושוב,
לא כדי להרשים, לא כדי להספיק,
אלא פשוט כדי להיות.
מקום שלא חייב להיות מושלם,
אבל מרגיש שלם.
