כל אחד מאיתנו פועל בקצב המתאים לו. הקצב מוצא את ביטויו בתחומי פעולה שונים כמו מחשבה, תגובה, עשייה, התקדמות. יש מי שפועל לאט, בזהירות, מתוך עיבוד עמוק. יש מי שפועל מהר, בקצב גבוה, מתוך דחף, אנרגיה ותנועה מתמדת. הקצב בו אנו פועלים הוא חלק מהאישיות שלנו, מהחוויה שגדלנו בתוכה, מהעולם הפנימי שמנהל אותנו. המורכבות מתחילה כשאנחנו פוגשים קצב שונה מהותית משלנו. קצב איטי מדי עלול לתסכל אותנו, לעורר חוסר סבלנות, תחושה של “למה זה לא זז?”. קצב מהיר מדי עלול לערער, להקטין, לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים, לא עומדים בקצב, לא שייכים. שם בדיוק נולדים חיכוכים – בזוגיות, בעבודה, ובמיוחד בפער הבין דורי, שבו קצבים שונים נפגשים יום יום.
בנקודה זו של חוסר התאמה בקצבים עם האחרים באה לידע ביטוי הליבה האישית של כל אחד מאיתנו שאכנה במאמר זה – 'תשתית'.
התשתית שלנו היא לא מה שאנחנו עושים, אלא כיצד אנו פועלים כשדברים לא נוחים לנו. זו היכולת להיות שלמים עם עצמנו גם מול קצב אחר, זה הביטחון העצמי שלא מתערער כי מישהו פועל אחרת. זו הסבלנות, הסובלנות, והבחירה להסתכל על האחר בגובה העיניים. זו ההבנה שהקצב שלי הוא לא היחיד המתאים, אלא אחד ממיני קצבים אפשריים שונים. כשהתשתית הערכית והרגשית הכוללות כבוד, הקשבה, אחריות, מודעות וקבלת השונות יציבה, אפשר להתחיל לבנות שילובים. שילובים של מערכות יחסים אמינות, מכילות, מחזקות. שילוב שבו כל צד מתפתח, בלי שמישהו מוותר על עצמו. רצף שבו הקצב הופך מגורם מפריד למקור של צמיחה הדדית.
זה לא חלום ולא אשליה.
זה קורה במציאות, צעד אחר צעד, דרך דוגמה אישית. כשאני בוחרת להגיב אחרת, להכיל, להאט או לא למהר לשפוט אני מזמינה את הצד השני לעשות את אותו הדבר. וכך, בלי דרמה גדולה, נוצר קשר עמוק יותר, בטוח יותר, אנושי יותר. קצב מותאם, תשתית יציבה ורצף מתמשך הם לא רק מפת דרכים למערכות יחסים טובות יותר, הם בחירה יומיומית בדרך שבה אנחנו בוחרים להיות בעולם.
