מלאכית של חיים

קבענו 1/1.את נאוה הכרתי לפני חצי שנה בערך. היא הציגה את עצמה כעסקית עצמאית – מדריכה להכנה ללידה, דולה  ויועצת שינה לתינוקות. אך מול עיני ראיתי אישה עם חיוך אמיתי שתפס לי את כל הלב והנשמה.

"את המוות פגשתי כמה וכמה פעמים בימי חיי" כך התחילה את סיפור חייה המרתק.

"פעם ראשונה כשהייתי בערך בת עשר. ישבתי בחלון ביתי במרכז בני ברק, מביטה בכביש   הסואן למטה. במעבר החציה חצתה את הכביש ילדה קטנה בערך בת חמש וכמו בסרט אימה, הגיחה במהירות שיא משאית, לא עצרה לשנייה ודרסה את הילדה הקטנה למוות מול עיני המבועתות. 

בבית אמרו לי להירגע. להיות חזקה. לקבל באהבה שזהו רצון ה'. להפסיק לבכות כל כך. הסבירו לי שבכי וצער נורא שכזה הוא חוסר אמונה שה' עושה הכל לטובה ועלי לחדול כבר מהבכי וללמוד לקבל את הכל באהבה.

לא רציתי להיות חסרת אמונה חס וחלילה. הקב"ה היה המגן והמבצר שלי!! הייתי מבולבלת נורא.

באותו הרגע נולדה אמונה מגבילה נוראית בחיי. אמונה שאמרה שלהרגיש צער וכאב ובעיקר לתת להם ביטוי, מעיד על חוסר אמונה בה'.

למדתי מאז להדחיק בכוח רגשות. לא לתת להם ביטוי והתחלתי לצבור קליפות על קליפות של רגשות מודחקים. קליפות שסבבו סביבי בנשמה וגם בגוף. נהפכתי לבצל שלם של הדחקה. הלכתי ושמנתי.

נולדתי לפני 43 שנים. ילדה שביעית מתוך שמונה ילדים בלי עין הרע. תינוקת וילדה מלאת חיים. שמחה וצחוק ובעיקר סקרנית פתוחה ושובבה. את כל רגשותי תליתי על השרוול שלי. מוצגים לראווה. אהבתי עצמאות וחופש. טיפסתי על עצים, קפצתי על גדרות ובכל מעשה קונדס בשכונה היה לי יד ורגל. אם כבר מדברים על רגליים, הייתי גם מאבדת נעליים סדרתית, כל שבועיים אמי קנתה לי זוג חדש.

לא היה גבול לתעוזה ולסקרנות שלי. כשהייתי רק בת שלוש, לקחתי את אחי הקטן ויצאתי אתו מהבית לטיול. טיול בו מצאה אותנו אחת השכנות שלנו. שני ילדים קטנטנים, עייפים רצוצים וצמאים, מתהלכים לצד הכביש הסואן בפאתי בני ברק.

אהבתי את הטבע, המרחבים והחופש, וכל זמן שמצאתי שותף לפשע שיהיה איתי, פשוט קמתי וברחנו יחד אל מרחבי הלא נודע.

בבית כבר לא ידעו איך 'לאכול' אותי. המשימה הייתה לחנך אותי להיות שקטה, עדינה, מאופקת וצייתנית. לימדו אותי להפנים הכל ולא לשאול שאלות. כשהגיע הזמן שאלך לגן, הודיעו לי ההורים שהם מכניסים אותי לגן דוברי אידיש. אולי המנטליות והשפה יעדנו אותי.

כבר מאז שנאתי כל מסגרת לימודית. זה הרגיש לי כמו בית כלא. כל יום כשהגעתי לגן או לבית הספר הייתי חושבת: "אוקיי נאוה, איך יוצאים מפה היום?" ואם לא הלך לי, ולא היה מוצא, המחשבה הבאה שלי הייתה: "אוקיי, נאוה, איך עושים את המקום הזה ל'קצת' יותר מעניין…."

קלטתם? הייתי יזמית מגיל צעיר מאד!!

אבי הוא רב חשוב. ר"מ בישיבה. הייתי מחכה בלילה שיגיע הביתה כי אז הרגשתי בטוחה. אבא היה לוקח אותנו לבית הכנסת בשבתות ובדרך היה מספר לנו סיפורי צדיקים שנסכו בנו אמונה, שמחה ותקווה. ערכים שנחרטו עמוק בנשמתי.

אבא אהב אותי מאד, הוא שקד מאד על חינוכי ודאג לשלומי. יותר מידי, לטעמי. כך הרגשתי כילדה בכל אופן.

אמי הייתה מרצה ידועה ונערצת. הייתי מביטה בה יוצאת מהבית מלאת חן והתלהבות לתת את ההרצאות המרתקות שלה. משם הייתה חוזרת הביתה אחרי יום עבודה קשה, עייפה ורצוצה לטפל בבית ובשמונה ילדים שובבים.

יום אחד שמעתי את הכתובת בה היא נותנת הרצאה, הלכתי שעה ברגל, עד גבול רמת גן, כל כך רציתי לחוות את אמא שלי כפי שהיא – בחיוניות, בהתלהבות ובמרכז הבמה.

היום כאם ואשה עובדת בעצמי, אני מודעת לזה שאמי עבדה קשה מאד. העבודה שלה מחוץ לבית פרנסה את המשפחה כולה, ובבית היה עליה את כל עול מטלות הבית. איך היא עשתה את כל זה –  פלא הוא בעיניי היום. אולם אז, כילדה שביעית במשפחה, הרגשתי שהיא לא תמיד הייתה פנויה אלי. היום, אלו בדיוק נקיפות המצפון שיש לי עם ילדי…

ובכל זאת תמיד ידעתי שאמא אוהבת אותי מאד. היא ידעה להכין ארוחות גורמה כמיטב המסורת. בכל יום תמיד חיכתה לי ארוחת צהרים חמה טעימה ומושקעת. אוכל טעים הוא הדבר בו מצאתי מזור ותנחומים לכל מה שספגתי והדחקתי לתוכי. גדלתי להיות ילדה שמנמנה. אוהבת אוכל וממתקים. אם אין בבית, היה במכולת. ברשות ושלא…. ובעיקר ניסיתי לרצות את כולם עד כמה שאפשר לי מזגי הסוער ורב המעללים. והצלחתי בזה מאד, בלרצות את כולם, מפני שאהבתי דבר אחד יותר מהכל בעולם. מהכל חוץ מהחופש שלי כמובן. ובאופן הכי פרדוקסלי לחופש, הדבר האהוב מכל הזה היה:

ילדים!!!

אני אוהבת ילדים אהבת נפש. מאז שאני זוכרת את עצמי.

כילדה כל מה שחלמתי עליו היה להתחתן כדי ללדת המון המון ילדים. הייתי מביטה ממרפסת ביתי על כל האמהות ברחובות בני ברק, מובילות עגלות ילדים והייתי מקנאה בחופש שלהן שהן עושות ככל העולה על רוחן, אף אחד לא מכריח אותן להיות בלימודים. כמה כיף להן שיש להם ילדים חמודים לטפל ולטפח אותם כל היום.

שאלתי את ההורים שלי למה אני צריכה ללמוד מתמטיקה ואנגלית, הרי ממילא אני רק רוצה להיות אמא. על מתמטיקה לא ויתרו לי בשום אופן. "אחרת ירמו אותך במכולת" (אז עדיין לא הודיתי שזה קצת להיפך…)

על אנגלית הם ויתרו לי, אחרי הפגנות ומלחמות אין ספור. הברזתי מכל שעורי האנגלית, ביסודי כמו בתיכון, ברשות. משהו שעליו אני מתחרטת עליו מאד היום.

ובמקום ללמוד עסקתי בעבודות שמרטפות. אחיי ואחיותיי הגדולות נישאו בזה אחר זה, נולדו לי אחיינים ואחייניות והייתי באה בשמחה לעזור בטיפולם. כולם היו רבים על הלו"ז שלי. אני התחלקתי בין כולם. לא עלה בדעתי לרגע להגיד למישהו לא. ולהשאיר לעצמי זמן איכות עם עצמי. ההדחקה והבריחה העצמית הלכו יד ביד. חברים טובים בנפש כאובה.

באותו זמן נפטרה תינוקת אהובה שטיפלתי בה המון. שוב פגשתי במלאך המוות ורק רציתי לבכות את הכאב והצער שלי בצרחות לשמים. הבטתי באמה החזקה, שהחזיקה בגבורה את כאב וצער השכול ולא הביעה בחצי מילה או דמעה אחת את כאבה. לפחות לא שראיתי. ושוב מצאתי את עצמי מדחיקה, בולעת וסוגרת את כאבי בתוכי.

שנות התיכון היו סבל אחד ארוך ומתמשך מלבד זה שלא התחברתי ללימודים, למסגרת הלימודים שכלאה אותי בתוכה, לתלבושת הלא נוחה והמעצבנת, הקושי הגדול היה חוסר קבלת תשובות ואפילו הרמת גבה על השאלות שהיו לי על כל מה שלא היה הגיוני בעיניי. הורי הבינו לאור האיחורים והחיסורים הרבים שלי, שאני מחכה ליום בו אוכל לצאת מכלא הלימודים אל העולם הגדול.

רק שמבחינתם, העולם הגדול היה לעבודה ולמלאכה. החיים הרי אינם פיקניק, ואם לא לומדים, אז עובדים.

ואני הסכמתי. סוף סוף הזמן שלי יתורגם לכסף שבו אעשה ככל העולה על רוחי.

וכאן התחיל המפגש שלי עם עולם התעסוקה.

נערה צעירה, עם ביטחון עצמי בקרקע, מנותקת רגשית מעצמה ורק רוצה לרצות את הכל ואת כולם כדי לקבל אהבה ויחס.

כל אלה הם מרכיבים הרסניים גם בחממה של בית, הרס שמתעצם בענק כשהם נפגשים עם הזאבים הרעים בחוץ.

אימי מצאה לי משרה במפעל המייצר שמיכות מטוסים לחברת אל על.

לא התעמקתי לחשוב אם אני אוהבת את העבודה הזו, אם יש לי סיפוק והנאה מלשבת ליד מכונת התפירה כל היום, ואיך הרווחים שלי לעומת איכות חיי שם. רק חיפשתי לרצות את הממונים עלי ואלו קלטו את חולשותיי וניצלו אותי ככל שיכלו בלי שידעתי להגיד אפילו פעם אחת: לא!! חיפשתי רק את שביעות רצונם ממני וייחלתי לאישור שלהם. אני עצמי לא הייתי כלל במשוואה שלי.

בשלב הזה ההורים שלי רצו שאתחתן. שוב הם חיפשו לי כשידוך – בחור ישיבה כלבבם. תלמיד חכם שיבנה איתי בית שיהווה לי מסגרת תורנית ממוסדת. ואני שוב רואה בעיני רוחי את כתלי הכלא סוגרים עלי, לא היה לי אף נושא אחד משותף עם הבחורים הללו, ידעתי שאני רוצה בחור שונה ממה שהורי רצו עבורי. מישהו שיעניק לי את חיי החופש להם ייחלתי כמו את הילדים שיהיו לי, שעליהם פנטזתי כל היום.

אחותי היא זו שהכירה לי את בעלי לשעבר. היא ואחותו היו חברות טובות והוא היה בחור חרדי שעבד, פתוח יותר, משוחרר וזורם, מלא מרץ ושמחת חיים. הייתה בינינו כימיה מההתחלה. יצאנו המון והיה לנו המון כיף וצחוקים ביחד.

אולם היו דברים שלא עבדו בשבילי. שלא רציתי. שלא אהבתי. רק שאני אישה מרצה, זוכרים? סתמתי. לא פתחתי את הפה. לא אמרתי כלום. קברתי והדחקתי את כל מה שלא היה לי טוב והמשכתי הלאה. גם המעט שאמרתי, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, אז בסוף פשוט בלעתי הכל. זאת הייתה הדרך שלי לקיים את הנאמר לי  משנות הלימודים ומהבית: "איזוהי אישה כשרה, העושה רצון בעלה" הרגשתי רע ובודדה מאד רוב הזמן, ויחד עם זאת גם הרגשתי אשת חיל אמיתית.

 סוג של מזוכיזם שהסתדר לי יופי עם השנים: ילדה מרצה, עובדת מרצה, אישה מרצה ולימים גם אימא מרצה.

בגיל 21 בפורים ילדתי לראשונה. זו הייתה לידה שקטה, בחודש השביעי להריוני. עוברית מתוקה ללא דופק וללא נשימה. עברתי חוויה נוראית שהטראומה שלה עברה לי רק שנים אחר כך, כשנולד לי הילד השלישי שלי באותו תאריך בדיוק – בפורים.

נולדו לנו חמישה ילדים. הילדים האלו הם אהבת חיי וכל עולמי. יחד איתם הגיעה גם ההבנה שבית עם ילדים זה לא חופש כלל. אלא המסגרת הכובלת ביותר. יותר מכל מסגרת שאי פעם הייתי בה, רק שעול הזוגיות והפרנסה שנפלו עלי הם אלו שהיוו את הכלא שלי. הילדים תמיד היו השמחה, האושר, התקווה והנחמה שלי מכל הכאב לב, גוף ונפש שעברתי.

עבדתי בניקיון. לא הייתה לי כל הכשרה אחרת. עבודת פרך שעסקתי בה גם ביום האחרון של ההריונות שלי, כמו מיד לאחר שבועיים מהיום שילדתי. אחרת לא היה מה לאכול בבית. חייתי בפחד מתמיד ובבדידות נוראית. כל עול הבית נפל עלי.

מהמכות שהחיים זימנו לי הבנתי שאם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד!! אף אחד בעולם לא יעזור לי!!

הגעתי להבנה שמה שאני באמת אוהבת בחיים זה ילדים. לא לעסוק בניקיון. התחלתי לברר איזה עיסוק עם ילדים ימלא אותי אושר ושמחה. והתשובה מתוכי הגיעה מהר מאד!! –

 דולה! מדריכה להריון ולידה. תומכת לידה ולימים גם יועצת שינה לתינוקות.

 הללויה!! הנשמה שלי התחילה לזרוח!! בפעם הראשונה בחיי התחברתי אל עצמי והאזנתי למה שהקול הפנימי הזה בתוכי מבקש ממני!!

בעידודו של בעלי לשעבר התחלתי לימודים אינטנסיביים של כל קורס שיכול היה לקדם אותי

לעסוק במקצוענות במה שכל כך אהבתי. למדתי רפואה משלימה, לימודי NLP

לימודי אימון, בנוסף כמובן ללימודים שהכשירו אותי להיות דולה ותומכת לידה מוסמכת.

התחלתי לראות קרן דקה של אור במסע ההישרדות של חיי.

ואז הגיעה המפולת. הצונמי. רעידת אדמה תשעת אלפים בסולם ריכטר.

הפיגוע הראשון על הר הזיתים. זוכרים? זה היה אנחנו.

 22.9.2010 תאריך אותו לא אשכח כל החיים. ספטמבר השחור האישי שלי. ערב חג הסוכות תשע"א.

באותו היום ערכנו לוויה לדוד של אמי. יהודי זקן וערירי ניצול שואה שטיפלנו בו בשנותיו האחרונות.

הייתה לוויה מצומצמת שלאחריה נסענו להר הזיתים לקבור אותו. כבר בהלוך הערבים יידו על הרכב שלנו אבנים. הודענו למשטרה וביקשנו מהם ליווי כשנחזור. הם הבטיחו שיהיו שם. הבטחה שלא קוימה.

בחזור כבר ראינו מרחוק התקהלות ומהומות. התקשרנו שוב למשטרה שישלחו ניידות היינו לכודים בין רכבים. הם הודיעו לנו שהם לא מתקרבים לאזור. "תגיעו ל'אוגוסטה ויקטוריה'. אנחנו מחכים לכם שם. מהרצח בעיניים של הצעירים הערבים שהתחילו ליידות בנו סלעים הבנתי שהדרך לעולם שכולו טוב קצרה ומהירה יותר מהדרך לאוגוסטה ויקטוריה.

התחלתי לצעוק תהילים, להגיד וידוי, לבכות ולהתפלל……, רגע, נראה לכם??? ממש לא!! נאבנתי!! כל השנים של האטימות הרגשית הוכיחו את עצמם בגדול. הייתי מוכת הלם ומאובנת מרוב אימה.

המרצחים סבבו את הרכב, המטירו עלינו סלעים ומצבות הרוסות. הם עקרו עמודי תאורה בהם נגחו את הרכב והחלונות. ברגע של אימה טהורה בעלי יהודה יצא אליהם בתקווה שיתמקדו בו ולא בי ובשני אחייניו שישבו מאחור. הם שפכו עליו קפה רותח, שברו לו את אצבעות הידיים. דקרו אותו 4 דקירות עמוקות בגבו ובצלעותיו. וכן פצעו את ראשו ופניו.

ואני מאובנת. יושבת ברכב ומביטה בלינץ' שחיות האדם האלה מבצעים בבעלי. רואה את כל בעלי החנויות הערבים מביטים במחזה בשחוק ולא עושים מאומה כדי להפסיק את הטבח.

פתאום יצא מאחד מהבתים איש דת מוסלמי. בעיניים קרועות מאימה הוא הביט במחזה והחל לרוץ לתוך קבוצת המרצחים. בשאגות אימה הוא הפריד את המעגל הצפוף שהתגודד סביב יהודה החבול והפצוע. הוא צעק על חיות האדם מטר של צעקות בערבית. צעקות שגרמו לכולם לקום ולברוח. בינתיים השתחרר הפקק ואמבולנס הגיע ויהודה נלקח לבית החולים. איש הדת המוסלמי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ואני? בדממה יצאתי מהרכב ההרוס שלנו, רצתי להרים את הכיפה והמשקפיים של יהודה שהיו על הקרקע, ונסעתי ברכב עם זגוגיות מנופצות, הרוס ועקום כולו, לעבר הבית שלי בעיר בית שמש. שם חיכו לי ילדי הקטנים, הקטנה שלי הייתה בת שנה וינקה באופן מלא. הייתי חייבת ללכת הביתה לטפל בה ובאחרים ולהכין ארוחות חג. חג הסוכות שחל באותו הערב.

ביהודה טיפלו בבית החולים, לפני החג עוד הספקנו כולנו לדבר אתו ולהתעדכן שהוא בסדר גופנית. פצעיו חובשו והוא טופל היטב.

מלאך המוות התגלה שוב לנגד עיניי. מכוער יותר מאי פעם.

גם אני וגם יהודה נזקקנו לטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהטראומה שעברנו. לא יכולנו לחזור לחיים נורמטיביים ומשברי הזוגיות שכבר חווינו הלכו והעמיקו בעקבות הטראומה.

היום, במבט לאחור, אני רואה איך שהקב"ה נתן לי שיעור אחר שיעור במשברי חיים רגילים יחסית כדי שאלמד להתחבר לעצמי, לפנים שלי ומשם אחיה ואתחבר לשאר חלקי החיים שלי. אולם פעם אחר פעם הדחקתי, נאטמתי, העטיתי עלי קליפות וחומות רק כדי שאשרוד וחלילה לא אתעמת עם החיים ועם עצמי.

ומגיע שלב שאלוקים אומר: די!!! די למשחקים, להצגות, להישרדות ולדרכים העוקפות, נאוה'לה!! יש לך תפקיד בעולם. וכדי שתעשי אותו את מוכרחה וגם רוצה להיות מחוברת רגשית לעצמך. עכשיו אביא עלייך טלטלה כזו שתהיי חייבת לעשות עבודה פנימית שורשית. לעשות שינויים בחייך ולהיוולד מחדש. הבחירה תהיה בידיך בנקרת הצוק בה את עומדת, לתפוס את חבל ההצלה המתנודד ממסוק השינוי והצמיחה, או ליפול לתהום!!

והיו רגעים שבחוסר כוח פיזי נפשי וכלכלי מוחלט, בחרתי במודע ליפול לתהום.

עברתי טיפול ריגשי יסודי. מיסודות ילדותי ועד להווה הכאוטי שהיו חיי. התחברתי לנאוה'לה הקטנה ולמדתי לאהוב אותה מאד, ונאוה הבוגרת למדה שאהבה עצמית אומרת להבין, להרגיש ולאמר את מה שאני רוצה לפני שאני עושה את מה שאחרים רוצים.

במילים אחרות: לשים גבולות. ובמילה אחת פשוטה: ללמוד להגיד: לא!!

 להגיד 'לא' לאחרים לפעמים משמעותה להגיד 'כן' לעצמי!!

ברגע שהתחלתי לשים גבולות, הנישואין שלנו עלו על שרטון. הם לא צלחו את משברי הפיגוע. שם במדרכה מלאת הדם למרגלות הר הזיתים, הם נשברו לרסיסים. ובבוקר לא בהיר אחד אני עונה לדפיקה על הדלת, מולי עומד שליח עם מעטפה ובה הזמנה לקבלת גט בבית הדין.

מיד לאחר גירושיי הייתי באופוריה של 'החופשיה והמאושרת' באופן פרדוקסלי זה כמעט הזכיר לי את ההרגשה שהייתה לי כשיצאתי לשוק העבודה, או מיד אחרי שנישאתי. הנה, אני סוף סוף נטולת המסגרת שכה העיבה על נפשי.

ההרגשה הזו התפוגגה מהר מאד לנוכח המציאות. מציאות בה אני בודדה, עדיין במשבר זהות בגיל 41. לא ידעתי עדיין מי זו באמת נאוה, מה היא באמת אוהבת, מה מסב לה אושר, מה ממלא לה את הנשמה באור ובהתלהבות של צמיחה ועשייה.

ויחד עם זאת יש לי חמישה ילדים, חלקם מתבגרים, חלקם קטנים עדיין. האחריות היא עלי, לטפל בהם ולפרנס אותם. ילדים שעוברים ועברו משברים נוראיים.

הקטע הכי קשה היה, שאני, שאף פעם לא איבדתי את התקווה. שאם היה בדיל קטנטן של תקווה נאחזתי בה בכל כוחי עד שהמשבר האיום עבר. בשלב הזה כבר לא היה לי את זה יותר. איבדתי כל תקוה שהיא.

מבחוץ – אנשים הריעו ושמחו בשבילי. התגובות נעו בין: 'איזה נס שיצאת מפיגוע בשלום' לבין: 'סוף סוף התגרשת נאוה! החיים שלך דבש'. והנועזים יותר עוד הוסיפו: 'שלא תעזי להתלונן!'

אני, נאמנה לנאוה הנושנה, אכן סתמתי את הפה. שמרתי את כל הכאב הצער והייאוש הנורא והשחור הזה בפנים. אף אחד לא הבין מה אני עוברת בתוך נשמתי.

המצב הנפשי שלי הלך והתדרדר. כבר לא היה ברור מי מטפל במי. אני בילדיי או הם בי. הגעתי לקצה. כבר לא רציתי לחיות יותר כך. התחלתי לתכנן את המוות של עצמי. כבר היה לי רעיון כללי, התחלתי לעבד אותו לפרטיו.

בוקר אחד קיבלתי שיחת טלפון מטלפנית של חברת ביטוח כל שהיא. את שיחת המכירה שלה היא מיקדה בביטוח חיים. היא דיברה בפאטוס על חובתי כהורה ובמיוחד הורה יחיד, לוודא שיש לילדיי כסף מחברת הביטוח במקרה שאולי אולי אולי חס וחלילה חס ושלום, ישמור האל ויציל, אבל היי, זה לפעמים קורה, שאני חלילה חלילה  אמות. כמעט פלטתי לה שתפסיק להתפתל, הכל טוב, זה באמת הולך לקרות…. נס שעצרתי את עצמי בזמן. רק שאלתי מלא שאלות שאת החשובה שבהן השחלתי בין רבות. והיא :

–תוך כמה זמן ממועד המוות הילדים מקבלים את כספי הביטוח?

התשובה הייתה שהמוות אסור שיתרחש חלילה בשנה הראשונה לתשלומי הביטוח. חלילה. וחס. וחלילה. וחס. וחלילה….. רק אחרי שנה, אם חלילה וחס……טוב, טוב, טוב, טוב,,,

בקיצור, רק אחרי שנה אני רשאית למות!!!!!!!!!!

איזה חוש הומור שחור טוב יש לו ליושב מרומים!! מתה עליו!!

חתמתי לה על ביטוח החיים.

ועכשיו,

יש לי שנה שלמה לעשות חיים בשארית החיים שלי. תכניות המוות נכנסו למגירה. לבינתיים.

הדבר הראשון ברשימת המשאלות שלי לשנה הזו היה: לטוס לאומן לרבי נחמן.

ההיגיון אמר כך: יש לי שנה. אם אסע לרבי נחמן, יש לו שנה שלמה להתרוצץ בין שבעת הרקיעים שבמרום על מנת לסדר ולחולל לי נס. אם יקרו לי במשך השנה הזו כמה דברים טובים- אז טוב. אם לא, אז לפחות טסתי לחו"ל וראיתי עולם טרם מותי.

טסתי לאומן לרבי נחמן באשליה ובאמונה שלמה שאחזור לארץ ואצעד מתוך המטוס לחיי אוטופיה של שלווה, אהבה ושפע עד בלי די.

ומול הקבר של האדם הקדוש הזה, שדורות על גבי דורות הוא קורה לנו להיות בשמחה תמיד, ושאין שום ייאוש בעולם כלל, תוך כדי התפילה בעיירה הרחוקה ההיא באוקרינה הרגשתי בעומק נשמתי שהכל מתחיל ממני, מבפנים. הבנתי את המסר והשיעור שבורא עולם אומר לי שוב ושוב במשך כל חיי, פעם אחר פעם: רגשות לא מדחיקים ולא קוברים. מתחברים לרגשות ומקשיבים להם ומביעים אותם החוצה.

שמעתי את בת הקול הזו ממרום אומרת לי:

החיים שבריריים, נאוה אהובה שלי, הם יקרים וחמקמקים. נוזלים דרך האצבעות.

את כל כך מלאה בתחושות ורגשות, חיה ומרגישה אותם לעומק ולגובה בקשת ענקית ורחבה של צבעים ורבדים.

חיי אותם במלואם!! הביעי אותם!! קילטי כל ניואנס בהם!!– ולימדי אחרים את מה שאת חווה, כדי שגם הם יוכלו ליהנות מכל שבריר של טעם שלהם, לחיות את החיים בשלמות, כמוך!!!

חזרתי לארץ. ירדתי מהמטוס אל עולם שכמנהגו נוהג. האור הגדול לו ציפיתי בחוץ, בער כבר בתוכי. בתפילה שהאש שלו תוקד עד ביאת משיח, אמן.

נהייתי לדולה. או במילים שלי: עוזרת להביא חיים לעולם. החלטתי להיות מלאך של חיים. מסוככת על תינוקות חדשים כבר בהגיחם לעולם. ומלמדת את אימם איך להיות מחוברת אל מקור חיותם כבר מהרגע הראשון, כדי שיחיו חיים מאושרים.

אני פוגשת את האישה שרחמה מלא בחיים החדשים האלה. הדבר הראשון שאני מלמדת אותה הוא להתחבר, להבין ולהביע את עצמה, כדי שבלידה היא תהיה כ"כ מחוברת לגופה ומה שעובר עליה, שהכאב של הצירים יהפוך לעונג שמביא את הנשמה החדשה שהיא נושאת בתוכה לעולם.

לאחר הלידה אני גם מלמדת אותה מהמקום המחובר והאוהב שלה עם עצמה, איך להתחבר לתינוק הקטן הזה שלה, שעבר את כל מה שעבר כדי להיווצר על ידה, ושהוא בחר בה להיות אמו.

אני מלמדת אותה איך להקשיב לו. להקשיב לשפת הסימנים המסתורית של גופו והבעותיו, להבין עוד לפני הבכי שלו. מתי הוא רעב. מתי לא נח לו. מתי כואב לו ומתי הוא רוצה חיבוק כי בודד לו, כי הוא מפוחד.

ללמד אהבה לחיים לאם ולתינוק עוד בטרם הגיחו לעולם זוהי שליחות עבורי, אני רואה זוגות הריוניים רוכנים מעל ירחונים מלאי צעצועים, עגלות מפוארות וחדרי תינוקות מאובזרים, ואני רוצה לטלטל אותם ולהגיד להם שההשקעה הכי חשובה וחכמה ליורש העצר שלהם הוא ללמוד אהבה, ללמוד חיים. ללמוד מחוברות וצמיחה בינם לבין עצמם. בין איש לרעותו, וביחד בין שניהם אל אוצר הנשמה שבקרבם. האם הם מוכנים אליה, מחוברים ואוהבים, כשהיא

תבוא אל תוך חייהם?

אם אתם נתקלים בזוג כזה, ספרו להם על ההרצאה שלי של סיפור חיי. ואם הם ירצו לפגוש אותי להכנה לחיים, אמרו להם שפוליסת ביטוח החיים שלי איננה עומדת למימוש בעתיד הקרוב וגם לא הרחוק.