כילדה, הרגישות הזו לא הרגישה כמו מתנה, היא הרגישה כמו הצפה. הייתי סגורה מאוד ,ומשהו בגוף שלי היה פשוט קפוא.
מבפנים הכל געש, אבל כלפי חוץ נראיתי מרוחקת, אולי אפילו "סנובית", עם פנים אטומות. זה לא היה מי שאני באמת - זה היה השריון שלי .הקיפאון היה הדרך היחידה שלי להחזיק את כל מה שקלטתי ולא ידעתי איך לבטא.
במשך הרבה שנים חשבתי שהרגישות הזו היא הבעיה שלי. שאני צריכה להיות "חזקה" יותר, פחות מושפעת, פשוט להרגיש פחות. אבל עם הזמן ,ומתוך 30 שנות תרגול ועבודה עם הגוף והתודעה, הבנתי דבר אחר: הרגישות היא לא חולשה, היא המתנה שלי.
הסיבה שהיא הרגישה לי פעם כמו נטל, היא כי היא נשארה כלואה בפנים .רגישות בלי עשייה הופכת לעומס, לבלבול, ולפעמים לייאוש שקט. את מרגישה הכל, אבל מרגישה שאת לא זזה לשום מקום.
השינוי האמיתי קורה כשאנחנו מסכימים לתרגם את מה שאנחנו מרגישים לתנועה בעולם .זה לא חייב להיות צעד גרנדיוזי - לפעמים זו שיחה אחת אמיצה, בחירה קטנה ושונה ביומיום, או צעד ראשון בשביל שעוד לא ברור לאן הוא מוביל. ברגע שמה שקורה בפנים מקבל צורה בחוץ - משהו נפתח.
בשנים האחרונות אני מלווה צעירים וצעירות )בני (20-40 שנמצאים בצמתים של מציאת כיוון. אני פוגשת אצלם רגישות גבוהה וחיפוש עמוק, אבל אני רואה שוב ושוב: בלי תנועה, הכל נשאר כלוא במחשבות. לא מספיק להבין את עצמך מבחינה קוגניטיבית ,צריך גם לחוות. לא מספיק רק להרגיש, צריך גם לזוז.
מתוך ההבנה הזו נולד אצלי בשנה האחרונה מרחב חדש שנקרא "מדיטראנס" זהו תרגול שמשלב ריקוד חופשי לצד עצירה ושקט. דרך התנועה והשהייה ,מתאפשר לרגש לקבל ביטוי, לא רק במילים אלא גם בגוף. עבורי זו דרך להמשיך ולתרגם את מה שקורה בפנים למשהו חי ונוכח בעולם ,ואני רואה איך גם עבור אחרים משהו נפתח ומתבהר דרך החוויה הזו.
הרגישות שלך לא מבקשת להיעלם. היא מבקשת לעבור דרכך ולהפוך למשהו חי בעולם.
סיגל גבאי – אימון ,ליווי ויעוץ לצעירים למצוא את הכיוון – מאמנת מוסמכת, Master NLP, מנחת קבוצות ומתרגלת מיינדפולנס.
