יש משהו כמעט פרדוקסלי באופן שבו יצירתיות פועלת. ככל שאנחנו מתאמצים יותר, חושבים חזק יותר, מנסים לדחוף פתרון בכוח, כך הוא מתרחק.
לעומת זאת, דווקא ברגעים שבהם אנחנו מרפים, עוצרים, נותנים לדברים לשקוע, מגיעה בהירות. לא כהבזק דרמטי, אלא כהבנה שקטה וברורה.
מחקרים בתחום חקר המוח מראים שבזמני מנוחה מופעלת רשת ברירת המחדל, DMN. זו הרשת שאחראית על חיבורים עמוקים, על עיבוד לא מודע, על אינטואיציה ותובנות שלא נולדות ממאמץ אלא ממרחב. לכן הרעיונות המשמעותיים מגיעים בזמן מקלחת, בהליכה, בנסיעה או רגע לפני השינה. לא במקרה אנחנו אומרים, “אני אשן על זה”. הגוף נרגע, המחשבה מתרחבת, והתשובה מוצאת את דרכה.
אבל כדי שמרחב כזה יתקיים, נדרשת יציבות. יציבות פנימית שמאפשרת למערכת כולה להפסיק להיות במצב הישרדות. כשאנחנו דרוכים כל הזמן, עסוקים בכיבוי שריפות, אין למוח אפשרות לשוטט, לחבר, להעז. בלי קרקע יציבה אין מרחב, ובלי מרחב היצירתיות נחנקת.
ביומיום זה מתבטא בכמה עקרונות פשוטים, אך לא קלים ליישום.
תעדוף, לדעת מה באמת חשוב עכשיו ולהסכים לוותר על השאר.
פינוי זמן למנוחה אמיתית, לא כפרס אלא כחלק בלתי נפרד מהעשייה.
הפסקת המאבק במורכבויות, והבנה שלא כל דבר צריך פתרון מידי.
ואימוץ עקרון הפשטות, פחות בירוקרטיה, פחות רעש, יותר דיוק.
את העקרונות האלה קראתי פעם אצל מישהי שאינני זוכרת את שמה, אבל הם נחרטו בי כי הם אמת חיה.
אין לי ספק שחובה עלינו להגשים את עצמנו בעולם הזה.
המתנה שלנו לא נועדה להישאר אצלנו, היא אמורה לעבור הלאה.
וככל שאנחנו בהגשמה, מתוך יציבות ומתוך מרחב, אנחנו מתמלאים, בשמחה, במלאות, וגם בשפע כלכלי.
לא כי רדפנו אחריו, אלא כי יצרנו את התנאים שהוא יוכל להיכנס.
